אז מה אני בעצם?
סוג של צורת חיים כלשהיא, המדדה בין טיפות רגעיי אושר ושלווה
הנגרמים כתוצאה ישירה של חומרים מן הצומח, הנשרפים ומעלים
קטורת שנשאפת אל העתיד הנראה שרק מבטיח יותר אבל לא ידוע.
הוא רק רגע של אושר כי זה מה שיש לנו בעצם, רגעי אושר קלושים
בלבד כי מהם החיים, אם לא אכזבה אחת רצופה הנקטעת לרגעים
ספורים בלבד כמו טיפות דקות המפלחות את האוויר באחד מימי
אוקטובר המעוננים חלקית. וכך ממקום מסוים אך לא ברור נופלות אט
אט למרגלות חיינו כאן על היבשה בכדור הארץ, אלו הן טיפות האושר
בפתיחתו של חורף לא נודע.
עוד סוג של שינוי בחיים, מעבר נוסף שהינו אכזבה אחת גדולה
ושלמה הנקטעת בימי שמש אלו הם רגעי האושר הבודדים המחיים
ומעוררים רגשותינו ומזכירים לנו כי החיים הם מה אם לא אכזבה
שאותם אנו חיים בדיליי. וממתינים בקוצר רוח לרגעיי האושר,לקרן
אור שמש חמימה הפורצת מבעד לסורג שמחליד בחלונינו. והלומת האור
שמקפידה ללטף כל סדק בקימטי השנים בפרצופנו המסגירים את אופי
החיים ואורך חיינו, החטא שאנו מקימים בכל רגע נתון ועונשו שאין
להתחמק  ממנו כאילו הוא תר אחרינו בכל שבריר שניה מזכיר לנו כי
את אהובינו ניתן לפזר בשניה אחת של חסד אלוהי, ובכך להשחית את
עולמינו ולדרוס את כל היקר לנו בהינד עפעף-הזמן. ולהותיר את
הזמן כאילו עומד מלכת וכל זאת לשם מה ולאיזה צורך אלה אם לא
להזכיר כי אנו רק צורת חיים רגעית שכל תכליתה היא אכזבה ורגעיי
אושר קטנים הנטחבים בין חומת היסורים העוטפת ומקננת בכל אחד
ואחד מאיתנו. ואת... את היא כפורצת, את החומה, כאייל מנגח
הפורץ ביצורים של טירה רחבת היקף וברחי ברזל עבים וצריחים כבדי
משקל, שרק בראותם חש אתה את כובדם. ואת חודרת פנימה ומביאה
איתך את כל האור הנפלא והחמים הזה. ואני... ואני לא יודע מה
עושים עם זה כי אני כבר יודע...
אני צורת חיים רגעית שנשפטה לחיות בין הטיפות בלבד ולא בקיץ
נצחי.