הנה אני יודעת.
את בבית חולים.

אומרים שדפיקות הלב שלך נגמרות והולכות ונחלשות ופחות.
עכשיו אולי גופתך ניצבת על חדר הניתוחים שלווה וקטנה כזו,
ומנסים להכניס בה רוח חיים, ואולי את כבר ממאנת לחיות, כמו
שהיית בימים האחרונים, כמו שלא היית בכל חייך, אינך חדה או
שנונה כמו האיזמל המכוון אלייך. הנך סתם עוד קורבן של שכחה
מתמדת, אני יודעת שאולי בהבזק אחרון חשבת על אמא, אני יודעת
שלא חשבת עלי. אני יודעת שבעצם עוד רגע ואני אעצור את הדמעות
הקטנות האלה שמשום מה מתעקשות לזלוג, ואנבור במחית ואשתה קצת
ואולי אראה איזה סרט, ואהיה קרה ונחושה בדעתי לעבור הלאה.
הלאה. הלאה מכאן.

הלאה מהרגע הזה, בו את פחות ופחות כאן ויותר במקום אחר, מותירה
שובל של זיקנה אחרונה בחיינו, בהם אנו הצעירים רק צריכים להביט
קדימה, כי העולם אולי שייך לנו אבל גם לכם פעם הוא היה.
ואני לא הולכת עכשיו להפליג במשמעותם של החיים, במשמעותו של
הרגע הזה בו אולי מישהו כותב שעת פטירה, או בשעה הבאה, או בשעה
שאחרי, או עוד יום-שבוע-חודש . בו מישהו אולי גם נולד במקום
אחר. אפילו לא אתמקד בהתכווצות הקטנה הזו שיש לי בחלל הבטן
כשעובר לי המשפט ההוא- לא ראיתי אותה כבר שנה, ואולי בכלל לא
אהבתי אותה מעולם- כי מה זה משנה עכשיו.
כלום לא משנה למול הצער של הזכירה, לזכור את זו שמתה בשכחתה.