ירד היום גשם, בעצם זה התחיל כבר אתמול, ישבתי באוטובוס ועל
מרקע החלון הופיעו לאט לאט טיפות גשם, שהחזירו את כולנו מיד
לתודעה של חורף. וכולנו שתקנו, גם הנהג, רק הרדיו השמיע שירים
שקטים ועצובים, והרגשנו שזה בסדר, שלו מותר.
הנוף המדברי שעל החלון הטשטש מעט, וידעתי שאני מתקרבת, עוד
מספר רגעים ואני ארד בצד הדרך, עמוסה בתיק וכביסה, הרוח תכה
בפנים, והכל יהיה ריקני כמו תמיד. עצרנו, באיטיות וחוסר כוחות
העמסתי עצמי מבעד לאוטובוס, מלווה אותו נרחקות בעייני, וכשהיה
מספיק רחוק, הרשתי שגם אני אוכל.
כל השבת ניסיתי להתכסות בשמיכה החורפית, ונדמה היה שהתכווצה
משך הקיץ, שהפכה קטנה בעבורי, ואינה יכולה לכסותי במלואה
כבעבר, והיה לי קר. רציתי להתחבא בה כמו פעם, כשהייתי ילדה,
ונדמתה לי כדבר הרך והגדול ביותר שיש. ושיכלה להיות שטיח,
ואוהל ואוניה אם רק רציתי. ועתה לא היה בה דבר שיכילני מעצמי.
בלילה חבשתי את הפצעים, למרות שידעתי שיתחדשו במהרה. ויצאתי
לגשם. נזכרתי שסבתא תמיד אמרה לי שהגשם מנקה את העולם.

עמדתי רטובה ורועדת.
רציתי שינקה גם אותי.