הוא יושב על כיסא, מנגן בגיטרה.
זה לא שהוא רצה לעשות את זה, אין לו ברירה.
יש לו מגבר, אפילו רמקול, שומעים את הקול שלו רחוק.
הוא יושב בפינת הרחוב ליד הקניון.
הוא קצת יותר מקצועי מסתם נגן שתראו ברחוב עם כובע לידו, אבל
גם לו יש כזה כובע, מרופט.
הוא לא מיוחד ממך כי הוא מנגן, הוא לא שונה.
הוא משתעל, הוא נראה סובל.
למה שבן אדם ירצה לנגן ביום שישי בצהריים בשיא החום?

הנגינה היא חלק מהחיים שלו.
היא הדבר היחידי שנשאר לו.
בין לשלם פה ולשלם שם.
בין משפחה שכבר אין לו ובין חברים שכבר הלכו מזמן.
הגיטרה הזאת והמגבר הם מה שנשאר, אבל זה לא מה שהוא רוצה
לעשות.
אבל זה מה שנשאר.

הוא אוהב את הגיטרה, היא מביאה לו את מעט הכסף שיש לו.
אם היא תיהרס לא יהיה לו עוד הרבה, אולי כיסא ומגבר, אבל מה הם
שווים בלי גיטרה?
הרבה אנשים רוצים להיות מוזיקאים, הוא בסך הכל רצה להיות רואה
חשבון או משהו כזה.
הוא תכנן את זה הרבה זמן, אבל יום אחד הוא פקח את עיניו וגילה
שכל מה שנותרה היא גיטרה אחת ישנה, בלי שום השכלה או עתיד.
אז מה הוא יעשה?

הוא לקח אותה וניגן.
והיום לא נותר לו דבר, חוץ מלשבת בפינת הרחוב ולנגן, להשתעל
ולהיראות סובל, לפחות יש לו את המוזיקה שלו.
אבל מוזיקה לא מאכילה אנשים, מוזיקה היא רק הנאה אחת קטנה
בחיים.
והוא מנגן, כי זאת עבודה.
כי מזה הוא חי.
הוא חי מגיטרה.
אלה לא החיים שהוא רצה.
אבל זה מה שיש, ואתם לא תתפסו אותו מתלונן כשהוא יושב שם,
משתעל.