ברקים ורעמים מכים מזה ימים על ממלכת סכיזופרניה. אנשים
ממהרים, מסתתרים, מפוחדים, בממלכת סכיזופרניה. השמים זועמים,
מענישים, את ממלכת סכיזופרניה. ובמקום אחד, רחוק ומיוחד, יושבת
לה ילדה קטנה ומצחקקת, לבד, בממלכת סכיזופרניה.

ממלכת סכיזופרניה דואגת, הילדה הקטנה והמצחקקת נעלמה, חושך
שורר על הממלכה, אנשים כבר לא עוברים כמו צללים, מכיוון שהם
כבר לא עוברים בכלל. אין קול ברחובות. חושך הוא חושך, ואור הוא
גם-כן חושך, ורק העצים עטורי מודעות דואגות, עם תמונה של ילדה
קטנה ומצחקקת שנעלמה מן הממלכה. "חטפו אותה!" טוענים
הפרנואידים, "בלעה אותה האדמה..." אומרים בעלי ההזיות, "אולי
היא סתם הלכה?" שואלים בעלי חרדות הנטישה, "הממלכה לא תכל
להתקיים עוד הרבה ללא הילדה הקטנה והמצחקקת" אמר המלך, "אולי
נחליף אותה בילדה קטנה ומצחקקת חדשה?" שאלה המלכה, "אף אחת לא
תהיה כמו הילדה הקטנה והמצחקקת, הוד רוממותה" אמרו התושבים
באספה גדולה.

ממלכת סכיזופרניה מתפרקת, אנשים יוצאים מדעתם. בעצם, מדעתם הם
כבר יצאו. אז הם חוזרים לדעתם, והופכים נורמלים, מה שבממלכת
סכיזופרניה נקרא משוגע.
ליצני החצר של ממלכת סכיזופרניה לובשים שחורות, ופניהם צבועים
לבן, פיהם נמרח אודם שחור בוהק, אשר תואם את מצב רוחם.
המשרתות, אף הן לובשות שחורים, ובמקום לחתוך ירקות, חותכות הן
ורידים ועורקים. הפרחים של ממלכת סכיזופרניה גידלו כולם קוצים,
ועלי כותרתם הפכו אפורים ונבולים, שמיי ממלכת סכיזופרניה הפכו
קודרים ואפלים, במקום טיפות הגשם יורד שם דם האנשים. ואיש אינו
יודע מה קרה, ולמה אותה ילדה קטנה, שנהגה שם לצחקק עודנה
נעלמה. תעלומה. בממלכת סכיזופרניה.

והיא עודנה יושבת על פיסת אדמה רטובה
והיא עודנה מצחקקת וקולה שובר את הדממה
והיא עודנה מחייכת חיוך אחרון של אהבה אבודה
והיא עונה שם, מחוץ לחומות-שערי הממלכה
והיא כבר לא מתגעגעת
והיא כבר לא רוצה בחזרה
והיא כבר בקושי שומעת
ולא רואה היא שום תזוזה
רק יושבת לה על פיסת אדמה רטובה
מגשמים, רעמים וברקים, שהגיעו לכל היבשה, מאז שנעלמה מהממלכה
היא כה קטנה, שמחה ומצחקקת
והיא עודנה נפש מבוגרת,
נבלעת בתוך נשמה כה דקיקה
היא הילדה הקטנה והמצחקקת
הילדה שנעלמה.

הראש כואב, הצבעים מתערבבים, מסתחררים.
קר בחוץ, מעונן, אבל הגשם הפסיק לזרום מלמעלה,
כנראה שמישהו סגר את הברז.
הילדה הקטנה והמצחקקת הכירה היום חבר חדש-
ארנב שדות קטן, לבן, עם עיניים צהובות.
היא ישבה לה שם, לבד, מכורבלת בעצמה,
עצמותיה החלו להתפורר מהקור ושריריה התנוונו
והוא ישב מולה, כמו מחקה אותה,
הוא חייך אליה, וזה גרם לה לצחקק
הוא דיבר אליה, וזה גרם לה לצחקק עוד יותר
הוא נגע בה, היא התפוצצה,
הפכה לרסיסים קטנים וזוהרים,
שאנשים מוזרים קוראים להם
כוכבים.

היא לחשה לו מלמעלה
שחייה בלעדיו אינם חיים
וזה צרם לו באוזניו
ודמעותיו נערמו לנחלים.
הוא ידע שהיא ויתרה עליו
כשמסרה את נשמתה אל השמיים
למרות שבנשימתה האחרונה
הנציחה את אהבתה אליו לנצח נצחים.
הוא מבולבל,
הולך ביום גשום ובוכה
כי עננים מסתירים אותה
היא שם בשמיים, לבדה.
ואולי היא הארורה שבגללה כל החורף הזה
והוא מאמין לה
כשהיא לוחשת לו מלמעלה
שחייה בלעדייו אינם חיים.
הוא רק רוצה להחזיר לה מילה,
או שתיים,
לשאול אותה למה
או אולי ללחוש לה, מלמטה,
פשוט... "אני אוהב אותך בחזרה".

קדושה ומקודשת, תהווי חלקת אמונה לאנשים
את, הילדה הקטנה והמצחקקת, גרה בכוכבים.
יש לך מקדש בלבבות ילדים ומבוגרים
האוהבים את יצירת האמנות שלך.
הנפש שלך תונצח לעד מעלינו
בשמיים השארת את כתמי קיומך.
כל יום נופל כתם
כל יום נוסף לך כתם חדש.
הנשמה שלך מעורערת...
כתם רב עם כתם אחר,
כתמים בוערים
כתמים קפואים
כתמים זוהרים
כתמים בעלי הילה
כתמים כתומים
כתמים כחולים
ואפורים
ולבנים
ושלא נדבר על הכתם הגדול - האנושות.
זה כתם די מכוער, את האמת, ילדה קטנה ומצחקקת שלי.
כתם שיישאר לעולמי עולמים
או לעוד כמה שנים, לפי מה שאומרים אסטרולוגים דגולים.
את באמת רוצה להשמיד אותנו ילדה?
כתם אחד פחות בשמלתך הרקומה.
תחבקי אותי מלמעלה, ילדה קטנה ומצחקקת שלי,
תאהבי אותי
ולנצח אקריב לך מזבחים
אשיר לך שירים
אוהב אותך בחזרה.
אולי תחזרי אלינו, קטנטונת?
הצחוק שלך במוחי נתקע
כמו תקליט קצת שרוט על פטיפון מעורער בנפשו.
מתגעגעים אליך,
ילדה קטנה ומצחקקת,
את חסרה.
ואתמול חלמתי
שאני אוספת את כל הכוכבים שבשמים,
את כל הכתמים שלך,
ומחברת אותם ביחד
ובונה אותך מחדש...
ואת כה יפה
ומחייכת אלי
את חיוכי האהבה שלך.
ולוחשת באוזניי
"סוף העולם קרב...
דברי עם הארנב,
הוא יעיד.
סוף העולם קרב...
הגיע הזמן,
ונעמתם לי מאוד".