נולדים. נולדים לתוך עולם של מותגים, עולם שמתייגים.
עולם שרוצים וממהרים, כל הזמן רצים, כמו זרעים , לאן לאן לאן?
להשיג כמה שיותר בכמה שפחות - זה המוטו. לגדול, ללמוד, להשיג,
להצליח, להקים משפחה - זאת התמונה.
כשהייתי קטנה, הייתה לי חוברת צביעה. כל הזמן שאלו אות "למה את
יוצאת מהפסים? מה כל כך קשה בלצבוע בתוך, בפנים?", אבל אני לא
רציתי להיות כמו כולם, ומה זה בעצם מושלם?
ואז מתבגרים, מפסיקים לחלום, מחפשים את השלום. בפנים...
מתגייסים, מכירים אנשים, נקשרים. אני שואלת את עצמי, האם עלי
לחשוף את כל כולי?  לספר על הפחדים הכי גדולים? על הסיוטים? על
הנושאים שעם עצמי אני מפחדת לקיים דו שיח עצמי, כי הם תוקפים
אותי בפחד, בלבול ורגשות אשמה?  
מנסים להרוס כדי לבנות מחדש כדי להתאים לציפיות של כולם.
מלמדים אותנו, אומרים לנו להיזהר, לא להישבר!  כל כך הרבה
גבולות ונורמות חברתיות. מי צריך אותם בכלל?  ממשיכים לרוץ, כי
אם תיפול או תמעד, אף אחד לא יחזיק לך את היד.  כל אחד רוצה
לנצח.
הנעליים משתפשפות ובוכות. לא נורא, קונים חדשות...