אני מתקרב לתחנה בצילה מסתופפים החיילים. ידעתי מראש שהם יהיו
שם, ואני גם יודע בדיוק מתי יגיע האוטובוס שאמור לקחת אותם.
הגמ'אעה מהארגון אספו מודיעין מדויק, ותדרכו אותי כמו שצריך.
הצטלמתי לפני הפעולה, וגם נפרדתי מהמשפחה ומכל החברים. כמובן
שעשיתי את זה כך שהם לא יחשדו בכלום. המודיעין של האויב די
טוב, והזהירו אותי מראש לא לרמוז לאף אחד על הפעולה המתוכננת,
אחרת הכל עלול לרדת לטמיון.
אני מודע לעובדה שאלה הם כנראה הרגעים האחרונים בחיי. נחמתי
היחידה היא שהחיים שלי הם בין כה די מסריחים. נולדתי בכפר קטן
ועני של עובדי אדמה. אבא שלי בקושי יודע קרוא וכתוב, וגם אמא
שלי לא ממש מהמשכילות. בזמנם לא היה נהוג לשלוח את הילדים
ללימודים מסודרים בבית הספר. ברגע שהגעת לגיל בו יכלת להתחיל
לעבוד - שלחו אותך להביא כסף הביתה, לעזור לכלכלת המשפחה. אני
דווקא למדתי, לפחות עד גיל 15, אז נמאס לי. אבא די התאכזב, כי
חשב שיצא ממני מישהו, היו לו תקוות לגבי, הבן הבכור שלו. אני
כבר מזמן נואשתי מעצמי, שום דבר לא יצא ממני, הרי אפילו בתור
חקלאי אני די גרוע. אני כבר בן 22 ועדיין רווק, גם מעולם לא
הייתי עם בחורה חוץ מנשיקה אחת לפני שנה.
ההורים שלי דתיים, כך שמגיל צעיר חונכתי על ברכי הדת. אני
מתפלל את כל התפילות שצריך, ומאמין בכל לבי למה שאומרים אנשי
הדת, כי הם מבינים הכי טוב את רצון האל. הם גם אלה שהבטיחו לי
שאני אגיע לגן עדן בזכות מעשי הטובים, ושם יהיה לי טוב. שם
יחלו החיים האמיתיים שלי, אני מקווה.
אני לא הולך לזרוק את חיי מנגד רק בגלל שרע לי בחיים, אני באמת
מאמין באמונה שלמה במטרה הצודקת שלנו. חירות. מדינה משלנו.
סילוק הכובש. מגיל קטן אני רואה את החיילים עם הכומתות האדומות
מסתובבים בכל מקום כרצונם, עושים בארץ שלנו כבשלהם. ומי הם
בכלל ? שיחזרו לאירופה, ממנה הגיעו ! אף אחד לא ביקש מהם לבוא
לכאן. אבא אמר לי שהם עזרו לקדם את הארץ מבחינה טכנולוגית
וכלכלית, שלפניהם היה כאן רק מדבר. אז יופי, אבל עכשיו שילכו.
זו הארץ שלנו, ומספיק סבלנו. גם לנו מגיעה עצמאות. אין לנו
מקום אחר ללכת אליו. זו הסיבה בשלה הצטרפתי לארגון. הם כמובן
חיזקו בי את כל התחושות האלה, את השנאה לכובש הזר, את אהבת
המולדת. בזכות המפקדים בארגון אני מבין היום שרק דרך מעשים
נואשים כגון זה שאני עומד לעשות עוד מעט, נצליח להשיג את
מבוקשנו. צריך ליצור זעזוע, לגרום לעולם להקשיב. דיבורים
מניבים רק דיבורים נוספים. זו העת למעשי גבורה, להתנגדות
אמיתית, לעיקשות ולדבקות במטרה !
כשאני ממשיך להתקרב לחיילים, אני שם לב לשאננות שלהם. הם לא
מצפים שמשהו יקרה להם במקום מרכזי וסואן כמו זה. חלקם צוחקים,
כנראה מספרים בדיחות זה לזה. חייל אחד יושב וקורא ספר. הוא
נראה צעיר לגילו ומזכיר לי את אחי הקטן. אותו אח שיצא החוצה
בשעת העוצר ונורה למוות. אותו אח שאהבתי כל כך. לעזאזל איתם,
הם ישלמו על זה ! על הכל - על אחי, על העוני והמחסור, על הסבל,
על המדינה שהם לא נותנים לנו, על האכזריות שלהם כלפינו, כלפי
העם שלי. כן, הם ישלמו וימשיכו לשלם עד שיבינו שאין להם מקום
כאן.
אני מתמקם מספר מטרים מהם. חייל אחד נותן בי מבט מוזר, אולי
הוא חושד. זה הזמן לפעול, אני יודע. לפני שיהיה מאוחר מדי,
לפני שמישהו יעצור בעדי. "בריטים מסריחים", אני מסנן לעצמי,
ותוך כדי שאני שולף את הנצרות מרימוני הרסס שהחבאתי מתחת
למעיל, אני צועק: "תחי מדינת ישראל !"