אםאם זיכרוני אינו מטעה אותי, היה זה באחד מימות השבוע. השמים
תפסו את רוב החלל, ובנייני הבטון, בגלל כובדם הרב, היו דבוקים
לקרקע בתפזורת, כמו חפצים שאבדו בלב ים - אולי מתוך ספינה
טרופה - והשתקעו בקרקעית. כך היו גם העצים, התמרורים, עמודי
החשמל, דודי השמש ואפילו אבני הדרך הקטנות.
בני האדם דשדשו כנמלים מבולבלות בין קוביות הבטון, ונשמו חומר
בלתי נראה, תערובת של גזי פליטה, שטבעה להתפזר ולפוץ בחלל לכל
עבר, אלא שמפאת כוח הכבידה נאלצה להצטבר במעין שכבה, שבני
האדם, שחיו בתוכה, נטו להתעלם ממנה מתוך תחושת שווא שהם עצמם,
בנפרד ממנה, מספיקים לקיומם.
בעלי הכנף נהגו באותה אדישות. הם קרטעו בתוך שכבת הגזים
המהבילה, השתמשו בה כדי להתל בכוח הכבידה והטרידו את עיניי
בתנועותיהם התזזיתיות.
למותר לציין כמה קשה היה עליי המראה הזה. למזלי די היה בהסטה
קלה של המבט כלפי מעלה כדי להטביע את צירוף המראות הנורא הזה
בשמיים הכחולים, כאילו ניקיתי את אחת מעיניי מגרגר אבק תועה
שדבק בה והחזרתי לראייתי את הצלילות שאבדה. |
