עת נפשי פוסעת
אל תוך דממת מחשבותי
ליבי רועש גועש,
זומם לרתוח
נרקמות כאן מזימות
בלילות כה קודרים
לחש, נחש...
הוא פועם, הוא הומה
מה נרעש הוא...
אך דומם...
עוד מעט ויתפרץ,
אך לא, לאט לך לב
הרי ידעת, ליבי, כי
נפשי נפש צעירה היא
וכי עוד הומה היא
אך מה יגעה...
כן נכון השנים...
אך נפשי מייבבת
עוד לא הספיקה
להתרונן דיה
להשתובב, להתהולל,
אויה, מה נורא,
ומה על הבושה...
אך הרגע נא
לב לבב הרי
נפש חסויה ואולי
גם חצויה.
הבושה היא פרימדונה
והצניעות מלכה חסודה.
רק האל הוא היודע
כמה הלב הזה רוטט,
אך הזמן, אוי הזמן
אינו שש להתהדר
כי הוא הגביר.
כן, הזמן אינו עומד
מלכת והנפש, היא
נחפזת.
בלית ברירה היא
אט נמשכת אל חוטי
המציאות.
זו אינה גוועת
אך קדרו מאוד שמיה
מה נותר פה לעשות
את הנפש לשמר
פה, פן היא תירמס
בקרני השחור.