ביער עבות אחד שצמחו בו עצים כה גבוהים שענפיהם היו לעיתים
מדגדגים עננים לבנים בשוטם תחת שמים כחולים, גרו להם חיות
שונות; ביניהם היו גם קופים, נמרים, פילים, תוכונים וכמה
ארנבות.
באחד הימים, בשעת בוקר מוקדמת, בשעה שקרן אור ראשונה פילסה את
דרכה מבעד לצמחייה הצפופה, התעורר לו הפיל וגילה בחדקו למרבה
הזוועה, קשר סבוך - לולאה בתוך לולאה.

התייפח הפיל ובכה גם מרה, ועל אף שקרא לעזרה פעם גם פעמיים, אף
אחד לא בא - לא קוף, לא נמר , לא תוכי, לא ארנבת ואף לא בן
משפחה.
המשיך הפיל להזיל דמעה אחר דמעה, כשלפתע עברה בראשו מחשבה
מרגיעה, יתכן שבשעת בוקר מוקדמת כזו, כולם עוד נמים שינה
עריבה. הוסיף הפיל וחשב, "איי, כמה חבל שבחדק התהדק לו כזה
קשר, אחרת כבר הייתי מקים את כולם בתרועה ".

ראשונה להתעורר היתה הארנבת, שחיש מהר הגיעה ועל אף שניסתה
להושיט לו עזרה, לא יכלה לסייע לפיל במאומה. "אני כל כך קטנה",
אמרה לו בעצב כשזה רכן כלפיה ולצלו הכבד חשך לנגד עיניה אורה
של השמש.
אחריה, התעופפו ובאו התוכונים ועל אף שניסו פעם אחר פעם לפתוח
את הקשר במקורם המעוקל, לא עלה בידם לשחרר את החדק ולו רק
במעט. ומשך כל אותו זמן שהתעסקו התוכונים בחדקו בלא הרף וללא
כל הצלחה, השתדל הפיל שלא לגנוח או להוציא אנחה גם כשמפעם לפעם
תקע בעורו תוכון כזה או אחר, מקור קצת דוקר.

לעזרתו של הפיל הגיעו גם נמרים אחדים, שלמעט נסיונם העקר לנהום
ולחשוף לעומת הקשר ניבים, לא הצליחו גם הם לעשות בנדון שום
דבר. גם הקופים, שהיו מיומני זנב וגם זרוע, ניתלו בחדק הפיל,
משכו ומתחו בעוצמה כה רבה שהקשר לא רק שלא גילה סימנים מוקדמים
של פרימה. אלא הוסיף להתהדק למגינת ליבו של הפיל, שכבר החליט
שהמצב חסר תקנה.

בצער נזכר עתה הפיל בימים בהם היה לו חדק ככל החדקים, חדק בלי
שום קשרים, הפילים האחרים ביער, שבשלב זה התקבצו מסביבו, הנידו
ראשם באמפטיה ושלחו חדקם לחדקו. "וואיי, וואיי", חשב הפיל,
כיצד זה יוכל להשלים עם חייו בחדק קשור? איך למשל, יבואו לפיו
המזון והמים? ואיך יוכל לשחרר נחירות בשעת החלום?  

עוד הפיל מייבב על מר גורלו, החליטה דבורה זהובה, דווקא בשעה
שהיה הפיל  במצוקה , להניח עוכזה (שהוא גם עכוז וגם עוקץ),
בנקודה רגישה. זמזמה אחת, זמזמה פעמיים ומייד התיישבה בנקודת
המפגש שבין חלקת הראש לרום החדק בדיוק במקום בו התהדק לו הקשר.
מייד חידק הפיל בכאב בעוצמה שהרעידה עצים מכף שורש ועד לראש של
צמרת, חידוק שכזה שמייד שחרר לו את הקשר בחדק.

היער נרעד ולאיטו גם נרגע, כשהערב ירד על פיל מאושר ודבורה
מעכזת. ביער הלילה, יחלמו החיות חלומות וגם אם ירעדו העצים
לקול הנחירות הרמות, הלילה יהיה מי שיסלח למחוות המרעישות.
שהרי בכל זאת, תוכל גם מחר המספרת לשוב ולחזק קשר בחדק.


29.11.05 מוקדש באיחור אבל לא בפחות אהבה לילדיי גפן ובר