הוא שוב רדף אחריי, הפעם בדמות ליצן.
הייתה לו פיאה גדולה ואדומה, חיוך מצויר ובלונים ביד אחת. ביד
השנייה הוא החזיק סכין מעוקלת ודם נטף מהשניים שלו.
הוא התקרב לעברי מהר מכפי שציפיתי, מכפי שקיוויתי.
הגברתי את מהירות הריצה שלי למרות שחשבתי שאי אפשר מהר יותר.
פניתי ימינה ומצאתי את עצמי ברחוב ללא מוצא. הוא כבר סגר את
הפתח ולא הייתה לי ברירה אלא להמשיך לרוץ - לדחות את הקץ.
בבתים שמשני צדדיי לא היו חלונות - סמטת רצח מושלמת.
אף אחד לא ישמע אותי צורחת, מבקשת עזרה, את מלמולי הגסיסה
שלי.
מעניין כמה זמן יעבור עד שבכלל ימצאו את הגופה שלי, אם הוא
ישאיר אחת. הוא לא אוהב להשאיר ראיות.
הוא המשיך להתקרב ורגליי נתקעו במקום.
התנחמתי בעובדה שלפחות הייתי זו שנשארה אחרונה, שרדתי הכי הרבה
זמן - משום מה זה לא נראה לי כיתרון כרגע - אני הייתי זו שסבלה
הכי הרבה.
הוא כבר היה ממש לידי, יכולתי להרגיש את הקור שלו, או ליתר
דיוק - את איך שהנוכחות שלו שואבת ממני את החום. הכל מסביבי
נהיה אפור... גם הוא... יכולתי כבר להריח את הבל פיו המצחין.
הוא הרים את הסכין המרושע למראה וכל העולם האט את מהלכו
כשהסכין צנח אט אט.
כאב חד עבר במרכז ראשי, דרך הגולגולת. אף פעם לא הרגשתי דבר
כזה. חשבתי שאני לא אסבול אבל כנראה שלו היו תוכניות אחרות.
הכאב התפשט לכל הגוף שלי. זה כאב יותר מכל דבר שאי פעם חשתי.
הרגשתי במעומעם איך אני פוגעת במדרכה הקרה וכל גופי פעם בכאב.
פתאום משהו סינוור אותי, פקחתי את עיניי והתיישבתי במיטה החמה
בבית וקרן אור בודדה האירה עליי מבעד לתריסים.
שוב חלמתי עליו... רק שהפעם הכאב לא נעלם, הוא רק התגבר והתגבר
עד ששקעתי אל החשכה בתוך המיטה ספוגת הדם שלי.
אבא כבר לא יכול לפגוע בי יותר.



(לא, היצירה לא מבוססת על שום דבר אמיתי. אבא שלי הוא אדם
נהדר. וכן, זה די בהשפעת It)