מקשיו הכבדים של הפסנתר אינם מקלים על הקושי הקיים ממילא
בנגינה. לעיתים כשאני מקיש עליהם אני מתקשה למצוא את הפשרה בין
עומק ועוצמה לבין מכה חזקה וחסרת רגש; ואז מתוך הלא מודע,
שמעבר לתת מודע, מגיח צליל אחד, או אקורד, שסוחף אותי. סוחף
אותי אל תוך אילתור אינסופי שחוזר על עצמו וכל פעם בצורה שונה

אני עוצם עיניים ונותן לדמיון חופש פעולה. הדמיון מצרף אל תוך
החדר הקטן והצפוף שלי תזמורת סמפונית שמשתלבת ביצירה. אני נסחף
עוד יותר וים הרגשות שלי פורץ את כל הסכרים וגולש אל תוך העולם
האמיתי בגלי צלילים - גלי אנרגיה עצומים שמתפשטים מתוכי אל כל
מי ששומע.

הכאב המתוק שצליל אחד גבוה מבטא נבלע בתוך המלודיה האירונית
ובעזרת ההרמוניה - הכאב הופך לעונג זורם. אשליה של אושר שממלאת
כל סנטימטר ריק - בחדר ובי. אני נסחף עוד יותר, ניתק מהעולם
החיצוני - רק אני והמחשבות שלי. רעש המכוניות מתנפץ מפני
הצלילים של הפסנתר; צעקות ילדים המשחקים את המשחקים האכזריים
שלהם מתפוגגות באוויר; כל הכעסים מתערבבים בעצב ויוצרים שכבה
נעימה ועדינה באופן מפתיע המצטרפות למעין ענן של אופוריה - עוד
לפני הנצחון.

ואני ממשיך לתת לעצמי לזרום דרך הפסנתר. לעתים אני מצרף (בעל
כורחם) את באך או בטהובן לאורגיית הצלילים הזו; אני מדלג בין
קונוטציה מוזיקלית למחשבה ומשם להרגשה. אני נסחף הלאה; כל כאב
ואי נעימות נעלמים אל הרקע המרוחק של תמונה ענקית הפרוסה לאורך
מסדרון של תווים.

עכשיו מורגש מתח באוויר. המוטיב כבר מוכר וכל הנגינה מורידה
פרופיל ונוצר שקט (הנראה כ)לפני הסערה. שקט מתוח, תווים
מעופפים מפוזרים, רמזים לאקורדים, סימני שאלה ספק מז'ור ספק
מינור, אולי זה מוטיב כלשהו? אני מחפש סביב בעיניים עצומות -
מחכה, מנסה לצפות מהיכן תבוא המכה, מאיזה צליל תמריא היצירה אל
הקלימקס, אל השיא שלא היתה בו קודם, ופתאום זה מגיע, האקורד
מתחיל להתהוות מתוך אוסף הצלילים המוחזקים מרחפים באוויר, אך
מסתבר שזאת רק הסחה והצלילים ממשיכים בדרכם הנפרדת אל מחשבותיו
של מישהו אחר.

אני מרגיש שאני נשאב, כמו כשהים נסוג בדיוק לפני שמגיע גל גדול
וממקום אחר לגמרי מגיע זרם חזק, שזורם בגאון ללא מעצורים וללא
כל בושה.

השיא יוצר בתוכו אלפי מוטיבים שמשתלבים זה בזה בפוליפוניה
נהדרת שסוחפת עמוק יותר, רחוק יותר - למקומות שבהם מעולם לא
הייתי.

עד שבסוף נרגעים. המוטיבים מתחילים לאט להתפוגג אל תוך האור
שמציף את עיני, תוך שאני פותח אותן לאט אחרי דקות נצחיות בהן
היו עצומות. אני יוצא מתוך התהום שנגררתי אליו ומחפש סביב. אני
מרגיש מחוזק. אני יכול לעשות הכל. אני גם עייף, מוכרח לנוח.

שקט. נסתיימה הסערה והמנגינה בכלל. כאילו מעולם לא הייתה. נותר
רק זכרון, שייעלם, מן הסתם, עם הזמן. רסיסי רגשות שעולים
וחוזרים כמו ריחות של בית ומראות מהילדות. לא משנה כמה אני
מנסה לרשום את המנגינה ולשחזר אותה היא לא תצליח להחזיר את
אותה ההרגשה שהיתה בהיכרות הראשונה שלי איתה. זאת לעולם לא
תהיה אותה ההרגשה ואותה התשוקה.

המוזיקה נוצרת בתוך הנפש. היא יכולה לגרום לליבם של אחרים
לפעום באותו הקצב המדויק של הלב שלי. אחרים יכולים לראות
ולהבין דברים בדיוק כפי שחשבתי אותם. לפעמים המוזיקה היא כמו
אוטובוס שאנשים בו נעים מצד לצד ביחד בלי יכולת לשלוט בזה, כל
פעם שיש פניה או מהמורה בכביש; אם הם רק יתנו לצלילים לחדור את
ביצורי הרגשות שלהם ולהכנס אל תוך טירת המחשבות שלהם.