אור ראשון מפריע את האפלולית הדחוסה של הלילה ומהחלון הצר
במטבח שמסגרתו המתכתית נצבעה בשנה שעברה בכתום זרחני, נדמה
כאילו הלילה ממאן לעזוב. רגעים ספורים אחר כך, עוד היא עומדת
אל מול החלון, יציף צל ורדרד של זריחה את צדודית הבניינים
מחוספסי האבן וירטיט בכל אבן תנועה איטית  של חלקיקים שבורי
אור. בזווית העין ישתקפו בהיפוך ספרות השעה הירוקות שעל צג
המיקרו ועל אף שהיא אינה נותנת דעתה על כך, מעגלים חשמליים
במוחה יעלו לנגד עיניה תמונה מושלמת של השעה המוקדמת. בחוסר
רצון תעתיק את מבטה מהחלון אל הכיור שבקרקעיתו נערמו מליל אמש
הכלים כתפזורת שרידי אוניות טרופות, וכתמנון רב זרועות תשקיע
ידיה בכיור מתחת לזרם המים הקר.
לכשתסיים להדיח את הכלים, תכין לעצמה ספל קפה מהביל שהמגע בו
יעביר באצבעותיה הקרות זרמים דקיקים של כאב מהול בתחושה
והעדרה.

בין לגימה ללגימה, תאחז בה תחושה זמנית של ריקנות שתלך ותעמיק
עד אשר תלפות בה כתחושת קבס. היא תניח את ספל הקפה שיהיה עוד
מלא עד למחציתו ותמהר לחדר השינה להשגיח בשנתם של בעלה ובתם
הקטנה. אף שתעמוד מרחק של כמה צעדים מהמיטה, עדיין תוכל להבחין
בתנועת החלום הנעמקת מבעד לסגורת עיניו של בעלה. גופו הארוך
מסוכך ומערסל את שנתה של בתם הקטנה והריח המוכר של הלילה מדגדג
בנחיריה וגורם לרצות ולשוב למיטה. היא תסיט בזהירות את הכריות
שהניחה קודם לכן לכשיצאה מהמיטה ובתנועות מדודות תיכנס אל מתחת
לשמיכה כשהיא מסוככת על התינוקת מצדה החיצוני של המיטה.

מבעד לתריסים המוגפים, יחדרו קרני אור שיהפכו להיות חיוורות
פחות ופחות, וכעבור רגעים לא רבים היא תפגוש בזוג עיניים עגול
וכחול שיתבוננו בה בעירנות מחוייכת. "בה, בה, בה" תמהר התינוקת
למלמל, "בה, בה, בה" היא תשיב לה בקול נמוך ורך כשהיא מנשקת את
לחייה הסמוקות. "בה, בה, בה", היא נשלפת מתוך החום שעוטף אותה
וממהרת להביא חיתול, "בה, בה, בה" מלווה אותה כעבור דקות כשהיא
מכינה את קערת הדייסה. "בה, בה, בה", אבא - בעל,  מתחיל
להתעורר, נשימותיו עדיין כבדות, הוא מתמתח מתחת לשמיכה, "בה,
בה, בה" התינוקת מתעטשת מלוא פה, "בה, בה, בה", אמא וילדה
מרוחות פתיתים של דייסה.

"יש קפה?" הוא שואל, היא עונה לו "בה, בה, בה" ומעבירה על פניה
של התינוקת חיתול כותנה, להספיג את שיירי הדייסה. "את על הבטן"
היא מורה לקטנה, ושולפת אותה אל מחוץ למושב הכיסא ומניחה אותה
לתרגל זחילה על השטיח. ושוב במטבח, הקומקום רועד רתיחה שנייה
או שלישית, עכשיו היא מוזגת קפה לשניים ובין לגימות הקפה
תחלופת מילים סתמית של בוקר, חיוכים וחצאי חיוכים, הוא עשוי
בכל רגע לסטור קלות על עכוזה ולהעיר הערה או שתיים והיא יכולה
לחייך אליו במבוכה, אפשר שלרגע תעלב וברגע שלאחריו תמהר להיכנס
אל בין זרועותיו.

על אף שהכל אפשרי עדיין הבוקר איטי, המבט זגוגי והלילה עוד
תלוי כבד בין הריסים. יש בקרים שהכל ברור ונהיר, יש ילדה, יש
אהבה ואפילו צריחת העורבים הנאחזים במעקות הגגות כבטרף, צורמת
פחות. זו עיר של מתים, אמר לה פעם, אני יודעת השיבה ופניה
חיוורים. היא חשבה אז כמו היום, שבאין של ברירות, הברירה
הטבעית היא כזו שקשה לפעמים להשלים עימה. יש בקרים בהם הגסות
של הלילה מתעדנת, ולפעמים ישנה גם בדידות.
עדיין במטבח הם מתמללים תסריט לא כתוב, כשניתק בה לרגע חוט של
מחשבת סרק, היא עוצרת להביט בנקודה לא ברורה בחלל ומייד שבה
למקד מבטה בזיפים הכהים המעטרים את פניו ובהיסח דעת היא מעבירה
על קוציו, כף יד מלטפת.

הם עושים את דרכם במכונית הקטנה במסלול הקבוע, לפניהם מתקצר
תור מכוניות מנומנם ושדרן מגיש חדשות שבע.
הוא מוריד אותה במקום עבודתה וממשיך בדרכו. כשהיא מנופפת לילדה
ולו לשלום, היא נזכרת בפתיתי הדייסה, בא לצחוק בקול רם, אבל
היא משתדלת שלא ובכל זאת מצליח לברוח חיוך מעוקם מבין שפתיה.
בעבודה הזמן מרצד על גבי המסך, שקוף וכמעט בלתי מורגש בינות
משפטי מספרים ושברי אותיות, הוא מתאדה, נדיף לקולות צקצוק
העכבר ותקתוק שיני המקלדת.
בין שיחת טלפון אחת לאחרת, היא נזכרת כיצד בליל אמש חייכה
כששאל אם היא יודעת איך מתחיל ונגמר הירח, והערב שוב ירד הגשם
פתיתים של דייסה.