ואולי טמן מישהו ילד ברחמך, בינות גנים מופלאים
במקום בו פרחי ענק מצמחים, מקיפים מכל עבר,
בין כתלי אבן עתיקים ומעיינות מתוקים,
ואולי בחרת אותו ללדת, ואולי בחרת לבד וברחת,
ונעלת עצמך מאחורי סוגר ובריח,
בין קירות מטפסים, חומות אבן, ומגדל המשקיף לים
ובעוד בטנך תופחת, רחמך שוקק חיים,
יושבת את במרומי המגדל, צופה בים, צופה בפרחי הענק,
אשר אט אט עם בוא הקיץ החלו להשפיל מבטם,
ובעודך צופה, רוקמת בדמיון, שאט אט הופך למציאות,
תמונות מרהיבות של עולמך החדש,
פרפרים משוחחים עימך, ציפורים ילקטו את מזונך,
סוסים מכונפים ירחיקו אותך, יגלו לך עולם חדש,
והשדות פורחים, הפרחים כאלו לא ראית מעולם,
מספרת את לילדך, והוא עודנו ברחם,
ואולי עם בוא הגשם הראשון. הציץ הקטן, הוא הדר בתוכך,
העיף מבט כלפי העולם, שיצרת בעבורו,
ואולי בצרחות כאב ילדת אותו,
וכל צעקה שצעקת איימה לסדוק את קירות עולמך,
את חומת האבן איימו לנתץ,
ובעודך צועקת, נשמע קול
בכיו,
וקולות יבבותיו התערבבו בקולות של אושר, שבקעו מתוכך,
ובדמעותיך שטפת אותו,
רחצת אותו, שטפת אותו, והיטבת עימו,
וכל שויתרת עליו הענקת לו,
והוא הקטן בעל שתי עיניים רואות, יודעות
היטיב לדעת אותך, היטיב לדעת את עולמך,
היטיב לדעת את קירות עולמו,
ובעיניו החל מנתץ, משחית, הורס,
והסדקים בקירות האבן מתרחבים, והפרחים משפילים מבטם,
ובעלי החיים במעגלים נעים, מתרוצצים במנוסה,
והוא עיניו יודעות,
מכירות הן את כלאך,מכירות הן כאב, אותו כאב החשת בלידתך,
ואולי הוא ישחררך, בעדינות על סף הברוטליות,
ינעץ זוג קיסמים בעיניך, ישאיר אותן לעד פקוחות,
ישאיר אותך בעיניים פקוחות, בראש מגדל,
לעולם תצפי בלבד, לעולם תצפי ולא תחושי,
והוא חש עוד מרגע צאתו לאויר,
שומע הוא צלילי כינור משתוללים, מלווים את צעדיו,
והוא בעל מודעות, נכון
לפגוע,
והוא במנוסה, נס מחזיונות דמיונך,
יוצא את חומות מגדלך, לעבר מציאות,
בעודך יושבת,
וצופה.
|