לא זוכר כמה שקרים סיפרתי לך
וכמה תהילה קיבלתי בגלל זה
אני גם לא זוכר
איזו משמעות זה היה עבורי.
מן המרקע
רעש לא ברור
אני עומד ומביט
כאילו זה מדבר ישר אלי
שאני לא מכיר שום דרך אחרת
אז אני מחפש משהו שידבר במקומי
ואת יפה מדי כדי שאשכח אותך
גם אחרי, שאני מצטער על הכל
הוידויים והחטאים.
אני נוגע בפנים
מתחבא בתוך עצמי
לא זוכר כמה קרים מסרתי לך בשמי
זמן מדבר, לקח לי להבין שזה אני שם שעומד
מתבונן בך, מפחד לאבד משהו שלא קיים
אז יוצר לעצמי רגע אחד חסר משמעות
ואליו אני מכניס הכל.
את אמרת לי פעם
שגם אהבה אפשר לשכוח
שנותנים לחיים להיכנס אל המנהרות
אני יודע, לפעמים אני לא ברור
מה שאני אומר, נשאר מאחור.
יש תחושה של עלבון שמבקשת לפצות על עצמה
את עכשיו מבקשת את עצמך רק בשבילך
אני מביט באנשים שסוחבים את עצמם
כמה פעמים שיקרתי, בלי לתת סיבה.
ואת עמדת מאחוריי
בוכה, זה היה מראה שאי אפשר לכער
מביט בעצמי, מה מתוכי שייך לי?
ומה מכול זה אמיתי?
את מלטפת את פניי
צלקות וסימנים
הייתי מבטיח לך, שזה לא היה תמיד
אבל שכחתי מתי באתי אלייך
ומתי השקר הראשון הגיע.
לבוש במעיל שחור, נוטף גשם
תמיד אהבתי את התחושה
של הבריחה
גם כשלא היה לי לאן לברוח יותר.
את מחזיקה את ידיי
את יכול לקרוא מפניי את הפחדים
הם מובילים אותי אלייך
ואחר כך נוטשים אותי שם לבד
אין לי מושג איך לאבד אותך, בלי להרגיש זר
אז אני משקר לך שוב
ככה יותר קל, לא להרגיש דבר
מביט בך ויודע, שגם את מרגישה ככה.