יושב במושב האחרון בתחנת רכבת תחתית
לא מצליח להבין, למה אנחנו תמיד מתנגשים
את מתאהבת בשיכורים
אני מתאהב באלו, המתאהבות בשיכורים
ובלילות אנחנו נפגשים
ליד הגדר, מתחבקים
מנסה למתוח את הזמן עד קצה היכולת
את לא צוחקת ואני שותק
יש משהו להרגיע ומשהו להרוג
לפעמים אנחנו מביטים שעות בלי להגיד מילה
מישהו נכנס בתחנה השלישית
מתיישב לידי, עם עיתון פתוח
אחרת נכנסת בסערה
אני לא יודע מה אנשים, מפחדים להפסיד כבר בהתחלה
את אוהבת לשכב, זה מרגיע אותך
אני אוהב ללכת אחרי שאנחנו שוכבים
ככה אין זמן לחלום, איך זה היה  אם זה היה אמיתי
יש תינוקת בוכה בדירה הסמוכה
ואבא שצועק בלי הגדרה
מנגב את הזיעה, מסדר את החולצה
מדליק סיגריה, ויוצא
ואת בטוחה שזה נגמר
אי אפשר כול הזמן לחשב
כמה זמן זה לוקח
וכמה זה נותן
הרכבת ממשיכה מול קירות חשוכים
אני מדמיין בראש צלילים לא מוכרים
פעם אחרונה שאהבנו
אמרתי לך שזה יותר מדי
אז קמתי והלכתי
את הלכת לשתות בפאב מתחת לבית
הכרת איזה שיכור, שאוהב לשנוא נשים
לקח לו שתי דקות לאהוב אותך כמו שהוא אוהב
לקח לך  חודשיים להבין
שנינו לא יודעים לאהוב, אז אנחנו מתאהבים תמיד
במי שיודע את זה, אחר כך אנחנו נכנעים
לפעמים כל יסורי המצפון ורגשות האשם
פועלים נגדנו
את שואלת אותי בלילה, מתי אנחנו בעדם
רוחץ את פני, והשמש נכנסת בבוקר מסנוורת אותי
משאירה בי כתמים שלא אוכל להוריד
יש משהו להחיות ומשהו אחר להרוג
אני קם מהמושב, והולך אל הדלת
הרכבת דוהרת בחשיכה
יכולנו לרקוד כאן, אם לא היינו מפחדים לצחוק מעצמנו
את בוודאי יושבת עם השיכור שלך, ולוגמת מהבקבוק שהוא הביא לך
ושניכם מדברים על חלומות, ועל כיבוש העולם
אני אבוא אלייך, ואתאהב בך בשניה
אחרי שתעזבי אותו, בשביל הבטחות לחיים טובים
ארגיש את הצער שוב מכה אותי
ואז בלילות תישארי לבד
ואני אסע ברכבת תחתית, חזרה אל מקומות שלא ידעתי על קיומם
ואחשוב למה אנחנו תמיד מתנגשים.