חזרתי אל העיר
אפוף תחושות של תבוסה
לא הצלחתי להמציא לי סוף אחר
סיפרו שאת נעלמת
ערב אחד, ארזת הכל
ונסעת
בבית שגרת
נשארו הגבר שלך ושני ילדים קטנים
לא יכולתי להסביר למה חזרתי אל העיר
השדות השתנו, והפכו לקניונים
האנשים הפכו זרים והזרים מעולם לא הצלחתי לזהות אותם ממילא
כל מה שאספתי בדרכים
היה ריק מתוכן עכשיו
ואני רציתי לחפש אותך בין האנשים, אולי נאבדת ביניהם
אבל הם אמרו שנעלמת
את חלמת את החלום
והלכת בעקבותיו
אם הייתי פוגש אותך במקרה
הייתי מסביר לך שאין דרך לחלומות
שהיינו ילדים, חשבנו שיום אחד הכל יקרה
החלומות היו מונחים שם
רק אחרי כל הסיבוב הבנתי
שזו היתה הטעיה, בשביל לטעות פעם אחר פעם, בלי הרגשה
איפה שכולם נאספים
יש שתיקה חדה
אפשר להרוג הכול בשניה אחת
והקירות לא יספרו דבר
אני עובר ליד ביתך
מנסה לגלות אותך מחדש
מפתיתי מידע וזיכרונות
אני יוצר אותך לעצמי
ובערבים, שהכל יורד
אין לאן לברוח
זה המלכוד
אם אשאר, אצטרך כל יום, להודות בתבוסה
אם אברח, שוב אמצא את עצמי נלחם במשהו גדול ממני
אין לאן ללכת מכאן
מביט בפנסים הכבים באותה שעה
כמו סוגרים את העיר, ונותנים לזמן לברוח לבדו
את כל הבחירות כבר עשיתי
עכשיו חי על זיכרונות, חסכונות שנשארו במחשבות
שמעתי שנעלמת, אחרי שהבנת
שחיי המשפחה, הם התירוץ לשום דבר
ואני זוכר שפעם הבטחנו זה לזו
שאם יום אחד נגיע לשום מקום, נחזור בחזרה
אני חזרתי ואת נעלמת
הגבר שלך, סיפר שהשארת רק את המעיל השחור שקניתי לך
והוא טרק לי את הדלת בפרצוף
מבטי אנשים, מנחשים אותי בלי צורך להמר
ובכל ערב, אני עומד למשפט
ובבקרים, מתעורר עם תחושת האשמה
נזכר איך בדרכים, עוד האמנתי שיש משהו לחכות לו
עד שחזרתי לעיר
מובס כולי
ואת נעלמת, בדרך לחלום שלך