אני נשבע שהיה לזה שם באנגלית. כוליפרום, פלינום. משהו עם נום.
זה ממש מטריד אותי עכשיו, משגע אותי. תקוע לי במוח ולא יכול
לצאת. כשהייתי ילד אבא שלי לימד אותי במרתף של הבית הישן איך
מכניסים ספינה לבקבוק. מסוג הבקבוקים האלה שרואים עומדים מעל
האח באופרות סבון אמריקאיות או בסרטים עם ימאים, או ספנים, או
מלחים.

התהליך הוא מאוד פשוט בבסיסו וישנן שתי טכניקות עיקריות.
בראשונה, שהיא בעצם קצת רמאות, אבא אמר, בעצם חותכים עם סכין
עדינה חלק גדול מהבקבוק ומכניסים את הספינה פנימה, ואחר כך
מרתכים בעדינות את הזכוכית בחזרה למקום על ידי חימום. כמעט שלא
שמים לב לצלקות שנשארו בבקבוק אבל מומחים אמיתיים יודעים
להבחין.
בשיטה השנייה התורן של הספינה והמפרש מתקפלים ככה שכל גוף
הספינה יוכל לעבור דרך החור של הפקק ואז עם מברג מיוחד היה
ניתן להרים את התורן והספינה עמדה. הייתה תקופה, בסביבות גיל
תשע, שהייתי מכניס 13 ספינות לבקבוק בשבוע, משקיע שעות, מלחים,
מקפל, מבריג. ספינות היסטוריות, נורדיות, ברבריות. ידעתי את
המאפיינים של כולן, הקשתות, הקימורים בחרטום. אבל איפשהו,
ההתלהבות שכחה ועברתי לדבר הבא. בגיל עשר זרקתי את כל
הספינות.

ואז אתה מוצא את עצמך שוכב מולה, והיא כל מה שחלמת, והיא
מחייכת אליך ואתה מרגיש שאתה מת במקום, כמה שהיא יפה. אתה
מעביר לה יד בשיער ומנשק אותה, ורוצה להיות תקוע ברגע הזה לעד,
כמו בתקליט שבור שחוזר על עצמו. ואז אתה נזכר בספינות האלה
מגיל תשע, ומתחיל לגלגל את זה בראש, את המחשבה.

אתה חושב לעצמך, מה אם יכולת להכניס אותה לבקבוק? להכניס אותה
ולסגור את הפקק טוב טוב. ללחוץ על Pause ולעצור את החיים ברגע
הזה, שם, על המיטה. לאטום אותה בפלינום, או בכוליפורם או באיך
שלא קוראים לזה, ואז יהיה לך אותה לנצח, ואף פעם לא תצטרך
לתהות, כשהיא לא בסביבה, מה יקרה אם יום אחד הכל ייגמר?

ואתה מתחיל לשקול את האפשרויות. מה אם היא תישאר בבקבוק? הרי
לא תוכל ממש לדבר איתה. זה יצטרך להיגמר ביניכם, אבל היא תמיד
תהיה שם, בבקבוק. כן, אתה תגעגע אליה בהתחלה. החודש הראשון
יהיה גיהנום, אחרי חודשיים אולי תוכל לחשוב על דברים אחרים.
תוך חצי שנה כבר תאכל מזון מוצק ואפילו תסתובב עם חברים ותעמיד
פנים שהכל בסדר ושאתה אוהב קומדיות רומנטיות. לא יהיה לך את מי
להאשים, הרי אתה הכנסת אותה לבקבוק!

והזמן יעבור. יעבור ממש מהר, ותתגייס, ותכיר מישהי נחמדה. זה
יילך ממש טוב ואפילו תפגוש את ההורים שלה. זה יחזיק שנה בערך,
אולי שנה ושלושה חודשים. אבל בלב תדע שהיא פשוט לא שווה
בקבוק.
ותריבו. ריב ענק. צעקות, היא תשבור אגרטלים. אתה תהיה רגוע. כל
עוד היא לא שוברת בקבוקים הכל בסדר.

ואז תשתחרר מהצבא, ותיסע לארה"ב, תתפכח ותחזור לארץ. תתפכח
ותחזור לארה"ב. תפתח שם עסק, תקבל זיכיון על איזה חברת שואבי
אבק ותצליח לא רע בחוף המזרחי. אחרי כמה חודשים תפגוש אמריקאית
אחת ותתחתנו די מהר, אפילו לא אחרי חצי שנה, או שנה ושלושה
חודשים כמו שהיית עם ההיא מהצבא, שלא הייתה שווה בקבוק.

והכל יקרה כל כך מהר. תשעה חודשים, שני תאומים בלונדיניים,
בנים, ובית בפרברים, ועבודה קבועה. משחקי כדורגל של הילדים
בראשון בבוקר. אסיפות הורים. מיסים. לחזור לארץ לחגים. הכל
יקרה כל כך מהר עד שיום אחד תעצור ותסתכל על האישה שאיתה
התחתנת. האימא של שני הקטנים בחדר ליד. האישה עם הטבעת. תסתכל
ותחשוב, אם היא באמת שווה בקבוק? זה יהיה ערב גשום, היא תישן
מכורבלת בשמיכה ואתה תרד מהר למטה למרתף, תפתח את הארגזים
השבירים שעוד לא הספקת לפרוק ותוציא מתוך עטיפות נייר עיתון
ישן את הבקבוק, ותסתכל עליה, ישר בעיניים, ופתאום תתחרט על
הכל, ותרצה לחזור לרגע ההוא, על המיטה, להסתכל על החיוך שלה,
להעביר לה יד בשיער וללחוץ על Play.