"שבי כאן ונסי לנוח", אומרת לי אחות בית הספר בשעמום, בעודה
דוחפת אליי חבילת שוקולד שראתה ימים טובים יותר. היא בטח כבר
רגילה לנערות חיוורות שמתעלפות באמצע בדיקות דם שגרתיות. ואולי
היא דווקא לא רגילה, וזה פשוט לא מעניין אותה. העובדה שזואי
קאופמן מי"א2 התעלפה באמצע בדיקת דם לא שינתה את מהלך חייה
התקין, ולכן לא נתנה לה שום סיבה להתרגש.
מאז שאני זוכרת את עצמי, יש בי סלידה עמוקה מדם. כשילדים אחרים
היו בוהים בכל מיני שפשופים ושריטות שהם קיבלו בגן, אני הייתי
מכסה את הפצעים כדי לא לגרד, כדי לא לראות את הנוזל האדום,
שהכחשתי כל קשר אליו.
היום, בכיתה י"א, אחרי שלמדתי שיעור ביולוגיה או שניים, אני
כבר מוכנה לקבל את העובדה שהדם הזה הוא שלי. אני פשוט לא רוצה
לראות אותו, ואני לא חושבת שזה יותר מדי לבקש.

גיא ואני יושבים על המיטה הגדולה בחדר שלי, ומדברים על כלום.
השיחה, בדיוק כמו המצב, לא מתקדמת לשום מקום. גיא מתמתח, ופוגע
בטעות במכנסיים בהן תקועה סיכת בטחון. "אאוץ'," הוא אומר, ומיד
פולט קללה. "נדקרת? ממש היפייפיה הנרדמת.." אני אומרת,
ומחווירה כשאני קולטת את טיפת הדם העגולה במקום הדקירה. "זואי?
את בסדר?", הוא שואל. "כן, פשוט... קשה לי לראות דם, זה הכל".
אני קמה להביא לו פלסטר, ובדרך שוטפת את הפנים.
כשאני חוזרת, אני מגלה שגיא כבר חבש את האצבע הפצועה בפלסטר עם
דמויות מכמה סרטים מצוירים. הפלסטרים היחדים שיש לנו בבית,
עדות לכך שיש לי אחים תאומים בני 6, שמוכנים לבזבז את כספם של
הוריהם על כל דבר, אם יהיו עליו את צבי הנינג'ה. "יש לי עתיד
ברפואה," הוא מכריז. "תראי איזה יופי חבשתי את עצמי... תגידי,
מה הסיפור שלך עם דם?". ואני לא יודעת לענות.

אני עוד מחזיקה את יד ימיני הדקורה, ומנסה לקום. העולם קצת
מסתובב, אבל בסופו של דבר הוא עוצר ואני פוסעת בצעדים איטיים
אל עבר דלת חדר האחות. "תרגישי טוב", היא מאחלת לי באדישות,
וחוזרת לקרוא את הגיליון החדש של "לאשה".
"איך היה?", חוקר אותי יונתן בכובד ראש, ובהבעה של עניין
אמיתי. יונתן הוא אדם טוב. ליונתן יהיה אכפת שהתעלפתי באמצע
בדיקת הדם. יונתן לא יישב ויקרא "לאישה" דקה אחרי שאני אשכב על
המיטה ואאבד הכרה באופן חלקי. אבל זו לא חוכמה, כי יונתן הוא
החבר הכי טוב שלי, וזה בא עם דרישות התפקיד (לדאוג שהחברה הכי
טובה שלך לא תתפגר באמצע בדיקת דם שגרתית).
"התעלפתי," אני מקצרת את הסיפור, "אבל עכשיו הכל בסדר. אפילו
הפסקתי לראות כפול". יונתן נאנח.
את יונתן אני מכירה כבר מתקופת הגן. אכלנו ביחד מאותו ארגז
חול, למדנו יחד בכיתה א', וחיפשנו יחד במילון את המילה
"וגינה". אחרי שעוברים את כל הדברים האלו עם בן אדם, אי אפשר
לנטוש אותו רק בגלל שהוא פוחד מדם. יונתן היה לצידי אפילו
בשיעורי ביולוגיה, בהם למדנו על הלב והדם. יונתן כבר התרגל.

"אז... אני אראה אותך בקרוב..." אומר גיא כשהוא פונה לצאת
מהבית. "אני אלווה אותך החוצה, שלא תחכה למונית לבד". אני
נועלת כפכפים ושנינו יוצאים לחכות למונית שגיא הזמין. אנחנו
עומדים, שותקים, ומביטים יחד אל עבר נקודה בלתי מוגדרת.
"קר לי," אני מתלוננת, תלונה שמזכה אותי בחיבוק מגונן ומחמם.
זה יכל להיות רגע באמת מושלם, אבל נהג המונית פתאום הגיע וגיא
היה צריך ללכת. כל מה שנשאר לי מההזדמנות הזו, זו העטיפה של
הפלסטר עם צבי הנינג'ה. עכשיו, חצי שנה אחרי, לגיא יש חברה.
אולי החברה החדשה שלו לא מפחדת מדם. אולי גם לה יש עתיד
ברפואה.

"אני בסדר," אני אומרת ליונתן המודאג. "באמת, זו לא הפעם
הראשונה". "אני יודע," הוא עונה, "זה עוד יותר מטריד אותי. את
תצטרכי להתגבר על זה מתישהו, את יודעת?".
ואני יודעת. "אני אתגבר", אני אומרת לו. ואני באמת אתגבר.
אפילו על זה.