כבר חודשיים לפני, הבית החל לרגוש. דפי השיגה שני כרטיסי חינם
להצגת המחזמר "שיקאגו" והבית כמרקחה. גיגי גוזרת את כל הכתבות
על המחזמר מ"גלריה" וממוספי סוף השבוע וקוראת את כל כתבות
הרכילות המלוות בשקיקה. המחזמר אמור להיות מוצג בבית האופרה
החדשה שהוא מקום זכור לטוב (פואייה מרשים). שבועיים לפני, שימי
נוסע עם דפי למשרד "לאן" לקחת את הכרטיסים. בדיזנגוף 101, אין
חניה כמובן אז דפי יוצאת ושימי נשאר בחניה כפולה ומעביר זמן
כפוי ב"סוליטר" שבמחשבון תוך נסיון אבוד למנוע כניסת אור שמש
בכיפופים מוזרים וכיסוי בכפות הידיים. דפנה חוזרת אחרי חצי
שעה, השער האדמוני שלה מתנופף סוער. היא נכנסת רושפת למכונית.
"המניאקים בני הזונות, החליפו את מקום ההצגה וזה יערך בבית
לסין. מה הם חושבים לעצמם שאם זה כרטיסי הזמנה אז הם יכולים
להתעלל בצופים ? הם מנצלים את ההזדמנות שלא משלמים כאן 300 ש"ח
המחיר המלא".

לקראת הנסיעה למרכז היקום, טורחת גיגי שעות, בהכנת מטעמים
לשלושת גוזליה וצאצאיהם, הנטושים לגורלם בעיר הגדולה. יש לה,
לצורך זה בלבד, מגירה גדולה של צנצנות וקופסאות פלסטיק (כולל
חצי מליון קופסאות גבינה 5 אחוז, ששימי דואג מדי יומיים לשטוף
אחר השימוש). את הצנצנות היא ממלאה בקפידה ומסדרת בצידניות
צבעוניות, כשכל צנצנת מעוטרת בפתקית דבוקה, המתארת את פרטי
המוצר ומענו.

ביום ששי בבוקר  מתעוררת גיגי על צד שמאל. מתוך שנתו, שומע
שימי איך היא מסתובבת בבית בגרירת רגליים, משמיעה כל הזמן
שעולים כבדים, טורדניים. במצב כזה, בדרך כלל, אין היא יוצאת
מתחת השמיכה, אבל לרגל הארוע היקר מפז, היא תעשה הכל להגיע.
גיגי מחליטה להשתמש בתרופת יום הדין שלה - מתכונת מועברת מאם
לבת - שמורכבת מגלדי בצל לבן מושרים בדבש (בדרך כלל למשך לילה
שלם) ואת התמיסה המזעזעת הזו, לאחר שהופכת למימית ודלילה, היא
גומעת עם כפית כמו סירופ נגד שעול. שימי מסתובב בפרצוף מעוקם,
עצבני, רוטן "פרוטק, פרוטק", אבל אין עם מי לדבר.

בגולף המהוללת, יש מקום נוח לנהג ונוסע קדימה, אך כל השאר,
חבל"ז גם מבחינת נוסעים וגם מבחינת העמסות. אף על פי כן,
הנסיון מנצח והגולף השקועה, עמוסה בצפיפות, מפליגה לדרכה
בחינניות הרגילה שלה. חינניות וזריזות טבעית שעולות לשימי כסף
רב (כלקוח מועדף של עיני הקיקלופים הפזורות בהמוניהן בכבישים
המשופרים). כמליארד וחצי שקל הושקעו על ידי ביבי האביר הלוחם
בתאונות - לנטיעת המפלצות בנות רגל אחת ועין אחת בכבישים
המסודרים - ונראה שלמרות שהן לא נועדו למנוע תאונות, הכנסה יפה
למשרד האוצר הם מביאות גם מביאות.

שעה וחצי זמן נסיעה - בכל מהירות - תמיד אותו הזמן. גיגי
מתעקשת לרדת ב"עזריאלי" להשקיט את נפשה הדוויה מתלאות הנסיעה
ב"ארומה" ושימי מפליג לעיסוקי הסרק הבלתי נגמרים שלו.

בשעה 12:00 מצלצל פולי הבן הדאגן ומודיע לשימי השועט בגולף,
ש"אמא לא נשמעת טוב" והוא לוקח אותה אליו הביתה. "תבוא כבר ישר
אלינו". פולי ועינת, מאמינים שהדרך הטובה ביותר לפתח קשרי
משפחה, היא לחשוף את אריק בן השבעה חודשים עד מה שיותר למשפחה,
מה עוד שגם עינת סובלת מאותה הצטננות ממאירה ולאריק יש דלקת
עיניים מוגלתית (סתם הידבקות שגרתית מהמעון).

אריק, על אף עיניו הדלוקות וחטמו הדולף, נתון במצב רוח טוב,
מסתובב בלול העץ שלו ומשגר חיוכים ממיסי ללב לסבא שימי, כאשר
הוא מגיע לאסוף את גיגי המצוברחת. היא מקוננת על מצבה החולני
ומודאגת מאד מיכולתה לעמוד בתלאות הערב הממשמש ובא.

שימי מסיע אותה לארמון המלכות שלה הנמצא בפרברי בת ים. דירה זו
היתה של הורי גיגי אשר נפטרו בזה אחר זה לפני מספר שנים. כעת
מתגורר בה האח והיא משמשת כאכסנית קבע בכל פעם שמשפחת בר מגיעה
מן הפריפריה לעיר הגדולה. גיגי אינה חדלה לשבח ולקלס את דירת
הארמון המופלאה וסיפוריה כל כך משכנעים את השומעים, עד שאפילו
שימי שאינו מבחין בדבר מכל המסופר, מתחיל להאמין שמא יש דברים
בגו. בעבורו, השהיה בדירת החלומות עוצרת את הזמן מלכת וגורמת
לשימי להבין את עולמה של הנמלה. מפלט הוא מוצא בקריאת עיתונים,
שינה מחוץ לטבע, או צלילה למחשב המקומי של הגיס.

בשעה 20:00 מעירה גיגי את שימי. שינה על טבעית, תמיד גורמת לו
להרגיש מבולבל, הוא מזנק לבגדיו תוך התעוררות הדרגתית והם
מפליגים לתוך הלילה הקר. בגולפי, שימי נזכר ששכח לאכול משהו
ובטנו המזמרת, מתחילה לשיר לו שירים מנטפי ריר על בייגלה חם עם
שוםשום. מבת ים לארלוזורוב ויצמן, מצליחים להגיע בדרך מופלאה
תוך 15 דקות. מגרש חניה ריק מקביל את פניהם וזה מעורר פליאה.
בית לסין ברחוב ויצמן ניצב אמנם באותו מקום כבר מעל ארבעים
שנה, אך הוא נראה נטוש ומפחיד כמו פרסומת שראה שימי ל"אורנג'
הדור השלישי". שימי מרים שיחה מפוחדת לדפי שמאשרת, התיאטרון
עבר לבנין הקאמרי בפרישמן דיזינגוף "אוי איך שכחתי להודיע
לכם". ככה זה כשמגיעים מהפריפריה לעיר הגדולה ולא נמצאים
בעניינים. שוב יוצאים לדרך, מוטרדים מאד מבעיות החניה
המפורסמות באזור. מגיעים ומנסים להכנס לחניה הסמוכה. מכונית
אחת לפני - מופיע בפתח - השלט האכזר: "החניון מלא"  והם נאלצים
לפשוט ברחובות הסמוכים ולחפש אילתור. השעה כבר 21:25, רכב
לפניהם, גילה מקום חניה צר בין שני רכבים חונים. שימי מעריך
שכדאי להמתין, כי הרכב הזה לא יוכל להכנס למקום הצר, אבל
לגולפי - זה נראה מתאים, אם כי בקושי. אחרי מספר נסיונות
כושלים, מוותרת הנהגת המסכנה על מלקוחה. "רוסייה" מפליטה גיגי
בארס רושף, שרק ותיקי הדור מסוגלים לו וזה הזמן של שימי להוכיח
את מיומנותו כנהג מכשולים רב תחבולות והוא מחליק את הגולפי
קצוצת הזנב פנימה - מהודקת לשני הרכבים - בהפרשי מילימטרים.

השעה 21:30 ההצגה אמורה כבר להתחיל, שימי שועט ברחוב, כשגיגי
נשרכת מאחריו על עקביה הדקים. מפעם לפעם הוא בולם בחריקת שינים
וממתין לה וכך בתשלומים, הם מהדסים עד לבנין התיאטרון.
מתרווחים בכסאות הנוחים באנחת רווחה. מעכשיו אין לשימי כמעט
דאגות, פרט למחשבה הטורדנית שתימשך כל זמן ההצגה, על איזה פקח
מניאק שמחפש רכבים של צופי "שיקאגו" כדי לגבות מהן מס גולגולת
עבור קופתה המתדלדלת של עת"א עמוסת היועצים.

ההצגה עברה בשלום, התזמורת היתה נפלאה עד מושלמת, ריקי גל היתה
ענקית, ריטה היתה גדולה (אפילו יותר גדולה, ביכולתה לעשות
"קמ-בק" לגיל עשרים) וכבר על המדרגות, נפתח ויכוח, האם מאיה
דגן האפילה על ריטה או לא. גיגי טענה ש"גלריה" אמרו שכן ושימי
- שמזמן כבר לא רואה טלביזיה ובקושי קורא עיתונים - שפט לפי
מראה עיניים. בקיצור, משהו בכל זאת נשאר מההצגה. נסיון קלוש של
שימי להציע ישיבת כיף מסיימת בבית קפה סמוך, נדחה באחת. גיגי
כבר חולה לגמרי. אפילו מפגש עם הבנות, ירד מהפרק.

ביציאה לרחוב הקר, עמד ילד כבן עשר ומכר בייגלך ליוצאים. שימי
ראה בזה מעשה נסים, ממש הגשמת מישאלה ורוחו שפרה עליו אף יותר,
כשמצא את הגולפי חונה לבדה - ללא מכתב הרשות נתונה - שממנו כה
חשש.

עוד ערב תרבות פרובינציאלי בעיר הגדולה, עבר בשלום על משפחת
בר.