אנחנו עומדים להיכנס לביתן היהודי, רק מחכים שייצאו משם חבורה
של בנות דתיות, אני לוחשת לאחת מחברותיי, איך הן יכולות להאמין
בה' אחרי מה שהן ראו היום?
אך הכיצד שכחתי לשאול את עצמי את אותה השאלה?
הן יוצאות בוכות.
פחדתי להיכנס... מה יש שם שגורם לאנשים לבכות בכמות כזאת?
נכנסנו, על הריצפה היו מפוזרים עשרות נרות נשמה. התיישבנו
סביב.
בהתחלה המדריך דיבר והשמיע לנו שיר שהוא תפילה שנכתבה מאות
שנים לפני, ולמרות שהזמן שבה התפילה נכתבה היה כל כך רחוק
המילים כל כך התאימו! הרבה אני לא זוכרת, זו לא הדחקה, זה מעין
רגעים קשים שקשה לזכור.
ואז התחלנו את סבב הקראת השמות של אנשים שקרובים אלינו שהיו
שם. אנשים הקריאו שמות שאנשים מהעבודה שלהם נתנו להם בכדי
שיהיה מישהו שיזכור את בני המשפחה שלהם.

אני לא ידעתי / יודעת מה קרה לבני המשפחה שלי, ישנן 3
אפשריות:
1) נרצחו בגטו לודג'
2) נרצחו באושוויץ
3) נרצחו בטרבלינקה

יצחק (עד) רצה להקריא את מה שכתב.
עזרתי אומץ, אני אפילו לא יודעת מהיכן, הייתי כולי בדמעות,
ובקול רועד שאלתי את יצחק אם אני יכולה לומר משהו לפני שהוא
קורא.
סיפרתי את כל אשר ידוע לי על המשפחה שלי, שזה מעט מאוד...
ביקשתי להזכיר אותם כי אני לא יודעת אם יהיה מישהו אחרי שיעשה
את זה, אני בקושי זוכרת מה אמרתי, הדבר היחידי שאני בטוחה זה
שהבעתי תקווה שהם לא הגיעו לאושוויץ.