"ספרי לי סיפור"
"לספר לך סיפור?"
"כן, סיפור עלי ועלייך.
סיפור שהוא רק של שתינו וששתינו שייכות אליו כמו שאף פעם לא
היינו שייכות לשום דבר אחר"
"ואם אני אספר לך סיפור שכזה, את תחייכי?"
"אולי, ואולי אני סתם אהיה פחות עצובה"
"חסר לי החיוך שלך"
"הוא חסר גם לי"
"נספר ביחד, את לי ואני לך, נספר ונמשיך אחת את השנייה"
"אין לי כוח כבר לספר סיפורים, רק להקשיב לסיפורים שלך אני
יכולה"
"תעצמי עיניים"
"יהיה לי חשוך, אני מפחדת מהחושך"
"אני כאן, אל תפחדי"
"איתך אני לא פוחדת, את תישארי לידי תמיד נכון?"
"תמיד"

רצינו.
זאת בעצם מילת המפתח בכל מה שהיה או לא היה לנו.
רצינו הרבה דברים.
רצינו ביחד, ואת רצית ואני רציתי וכל הרצונות האלה שאין בניהם
שום קשר ושקשורים אחד בשני בגלל המציאות גרמו לי ולך להיות
ביחד, כמו בשרשרת ברזל חזקה.

"את רואה את הירח?"
"את רוצה שאני אביא לך אותו?"
"אני רוצה שתביאי אותי אליו"
"ואז מה?"
"ואז אני אהיה רחוקה"
"רחוקה ממה?"
"מהעולם הזה"
"וממני"
"ממך אני לא אוכל להיות רחוקה, את חיה בתוכי"
"ולא בודד לי בתוכך?"
"יש לך שם אותי"
"אז את בודדה בתוכך"

איך ידעת לברוא לי ולך עולמות בשנייה.
ואני הקשבתי לעולמות שציירת לי בקולך, במילותייך ובעיקר
בתנועות ידייך שנראו בעיני כמו ריקוד קסום.
הלכנו צעד אחרי צעד בגשר הצר, המט ליפול שחיברנו בעדינות
לעצמנו ובעצמנו, גשר שתנודה אחת קלה תפיל אותו ותשבור ותהרוס.
ואחרי הליכה ארוכה כל כך קשה לא לזוז, קשה להמשיך לחשוב צעד
אחרי צעד.
והצעד צעד הופך להרבה צעדים מטושטשים.

"אל תבכי"
"איך אני יכולה שלא?"
"אל תבכי"
"את בוכה גם"
"אנחנו בוכות ביחד"
"לא. זה את בוכה לעצמך ואני לעצמי, אין פה ביחד"
"תחבקי אותי"
פצענו את עצמנו ככה בחשיכה, את פצעת אותי בדמעות שלך ואני אותך
בשלי.
לא מצאנו לעצמנו מסתור, אפילו לא חיפשנו.
את התחלת לפחד ממני, מהדיבורים שלי, מהשתיקות שלי, מהתהומות
שלי, כן, מהתהומות פחדת יותר מכל ולי לא הייתה אז תקנה יותר
ואת פחדת ליפול יחד איתי ולא העזת ולא יכולת לשחרר את היד, עוד
לא.

"את שומעת את הצעדים?"
"צעדים?"
"כן, של אלו שרודפים אחרינו"
"אף אחד לא רודף אחרינו, אנחנו לבד"
"הם רודפים אחרינו, את לא שומעת? הם מחפשים אותנו"
"למה את כל כך פוחדת?"
"אני לא פוחדת, את כאן לידי"
"וכשאני לא כאן?"
"אז אני פוחדת"

היית בשבילי יותר ממה שיכולת להכיל.
רק לידך הרגשתי כמו משהו שקיים, משהו אפשרי וממשי, רק את הצלחת
למשוך אותי מתחושות הבדידות והקרירות והפחד שהלכו והתגברו
בתוכי, שהלכו והפכו לבלתי אפשריים.
וככל שהזדקקתי לך יותר את הלכת ונעלמת לי, הלכת והיטשטשת בהמון
הפנים שהיו ולא היו בעולמי ולא היה דבר שהפחיד אותי יותר מזה,
ולא הייתה תחושת אבדן גדולה מזאת.

"את כבר לא שלי"
"אני תמיד שלך"
"את הבטחת שתמיד תהיי שלי"
"אני שלך"
"אני מכירה אותך טוב מידי"
"אני אוהבת אותך"
"אל תשקרי לי"
"אני לא משקרת"

ואולי באמת לא שיקרת, אולי כן אהבת, אבל לא האהבה שלך אלי היא
ששינתה אלא האהבה שלי אלייך, האהבה שעיכלה אותך כמו אש, שהרגה
אותך לאט לאט, האהבה שלי שלא היו לה מעצורים או גבולות או
שליטה.
וככל שפחדת יותר והתרחקת יותר, מצאת לך אחרים, ובי הקנאה בערה
ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, שעות על גבי שעות שבהן
דמיינתי אותך ואת חברייך החדשים.
אותך שכבר לא היית רק שלי, שכבר היית חצי שלהם.

"אתמול בכיתי"
"למה"
"כי הייתי לבד, כי לא היית פה.
את שותקת. למה את שותקת?"
"כי כבר אין לי מה להגיד"
"איך אין, את לא מבינה שבלעדייך אני כלום"
"אני לא מסוגלת יותר"
"בגללי?"
"בגללך, את חונקת אותי, את הורגת אותי, הפחדים שלך, כולך פחד
אחד גדול, ואני? אני בסה"כ ילדה, אני פוחדת"
"ממה את פוחדת?"
"ממך"

פחדת ממני, כמה אירוני, שאת פחדת ממני ואני פחדתי בלעדייך.
והרי זה היה הסוף, כשהעזת סוף סוף לקרוע את השאריות שעדיין
חיברו ביני לבינך, ככה בהינף יד, בקלות אכזרית כמעט ובהקלה כל
כך גדולה.
לא הבנתי אז, לא הבנתי איך את מסוגלת להשאיר אותי ככה, שבורה,
פצועה, אף פעם לא השארת אותי ככה לבד.
לא הבנתי שזה היה גלגל ההצלה היחיד שלך, לא הבנתי שטבעת בייאוש
שלי.
אחרי שהלכת ישבתי ויריתי בדמיוני בכל אחד מחברייך החדשים,
האשמתי אותם, הם לקחו לי אותך, הם גנבו ממני את הדבר היחיד
שהיה לי.
האשמתי אותם כי הם היו היחידים שיכולתי להאשים,
את עצמי לא יכולתי להאשים כי אז לא הייתי מסוגלת להמשיך
לחיות.
ואותך לא יכולתי להאשים כי זאת היית את.
אז יריתי בהם בדמיוני, בשנאה כה עזה שכמוה לא חשתי מעולם, שנאה
מפעפעת וארסית.
אז יריתי בהם בדמיוני, ואצלי הגבול בין הדמיון למציאות מיטשטש
במהירות, כמו כל הדברים בחיי.
אז רגע אחד אני יורה בהם בדמיוני ורגע אחרי זה בבית הספר,
באקדח.
ואת הבטת בי בתדהמה ואת הבטת בי בחמלה ואת הבטת בי בכאב
ורק את מבטי האשמה השארת למראה, לעצמך.