[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הלכתי משם. הרגשתי ממש טיפש. בעצם, מאז שהייתי ילד קטן הרגשתי
הרבה פעמים שאני טיפש. כשהייתי בן תשע הלכתי לביקור אצל דודים
בקיבוץ. כשהלכתי ברחוב שאלתי את כל מי שראיתי אם הוא מכיר את
אבא שלי. לא הבנתי איך אף אחד לא מכיר אותו. כל פעם אחרי
ששאלתי הרגשתי שאני טיפש, אבל בכל זאת המשכתי לשאול.
בגיל עשר ראיתי כמה ילדים גדולים קופצים מגדר גבוהה. זה נראה
נחמד וכיף, אז ניסיתי גם. הילדים אמרו לי שאני אפול ואפצע, אבל
לא הקשבתי להם. קפצתי, ואחד הילדים צעק "אידיוט!" נפלתי על
הרצפה ונקעתי את הקרסול. כאב לי נורא והרגשתי כמו אידיוט.
אידיוט-טיפש.
השנה השתים-עשרה לחיי הייתה שנה נוראה. הייתי בכיתה ו', והבאתי
גפרורים לבית הספר. היה מחסן אחד שאני ורז, החבר הכי טוב שלי,
שיחקנו מאחוריו, מתחת לחלון גדול, כל הפסקה. המחסן היה גדול,
ואף אחד לא ידע מה יש בפנים. קראתי לרז והראיתי לו את
הגפרורים. הדלקנו כמה דברים ואז הוא אמר שזה מסוכן. הוא התחיל
ללכת אז קראתי לו פחדן. הוא אמר שעדיף להיות פחדן מאשר למות
ואז הלך. המשכתי להדליק דברים, ואז זרקתי גפרור אל תוך החלון
הגדול.
הסתכלתי פנימה. משהו נדלק שם. ברחתי. חצי שעה אחרי זה שיחררו
את כולם מבית הספר, כי המחסן וכל המבנים שלידו עלו באש. רז
הסתכל אליי במבט של  'אתה ממש טיפש'.
הגעתי לגיל שלוש-עשרה, גיל בר-מצווה. עליתי לתורה. הוציאו את
ספר התורה מהארון ונתנו לי אותו. הרגשתי את הכובד של הספר. אף
אחד לא אמר לי שהוא כל כך כבד! הלכתי ישר אל הבמה ממנה קוראים.
סבא שלי עצר אותי. "צריך להקיף את בית הכנסת," הוא לחש לי
באוזן. הסתכלתי באימה על בית הכנסת הענקי. התחלתי ללכת. לא
עברתי שלושה צעדים ונפלתי. עם הספר. הספר התפרק וחלק מהמגילה
נקרע. ברחתי משם. סבא שלי צעק "אל תלך, טיפש!"
גיל ארבע-עשרה. גיל של בגרות ממש, כבר אחרי בר-מצווה. הרגשתי
אהבת אמת. כל האהבות שהיו לי לפני זה עברו מאוד מהר, אבל את
האהבה הזאת הרגשתי הרבה זמן, והיא הייתה יותר חזקה מכל האחרות.
הייתי ביישן, ולא סיפרתי לה שאני אוהב אותה. אני לא יודע מה
אחרים חשבו עליה ועל איך היא נראית, אבל לפי דעתי היא הייתה
הכי יפה בעולם. וכמו כל הבנות היפות, היה לה חבר. תמיד רציתי
לומר לה מה אני מרגיש כלפיה, אבל פחדתי. כשראיתי אותה הרגשתי
פרפרים בבטן, אבל למרות זאת לא ברחו לי המילים והצלחתי לדבר
איתה. תמיד אחרי שהייתי הולך עם כמה חברים לסרט או לעיר והיא
באה, הייתי מלווה אותה לבית שלה. עד הדלת. כל פעם החלטתי מחדש
לומר לה שאני אוהב אותה, אבל אף פעם לא אמרתי. לא היה לי את
האומץ. יום אחד הלכנו בערב לעיר. זה היה לקראת סוף החופש הגדול
שלפני כיתה ט'. היה כיף, ורציתי להשאר לפחות עד שלוש בלילה.
לקראת אחת, אמא שלה התקשרה אליה ואמרה לה לבוא הביתה. רציתי
להישאר, אבל אחרי מחשבה מהירה הבנתי שאני מעדיף ללוות אותה.
היא יותר חשובה לי מכל האחרים. כשהיא התחילה ללכת הצעתי לה
שאני אלווה אותה. היא הסכימה. הלכנו ודיברנו על כל מיני דברים.
לא דברים חשובים, אבל זה גם גרם לי אושר כשדיברתי איתה. הגענו
אל הבית שלה. כמו תמיד, החלטתי להגיד לה שאני אוהב אותה. קראתי
לה בשמה. היא הסתכלה עליי במבט שואל. אמרתי לה "אני אוהב
אותך." היא הייתה מופתעת והיא צחקה. אמרתי לה "כן... ביי".
הלכתי משם. הרגשתי ממש טיפש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-"אה, חשבתי
שהוא נולד קודם
זמנו ולכן הוא
עצבני..."





קומיצה מבין
לבסוף את משמעות
הביטוי
"פג תוקפן".


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/12/04 14:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתמר שפי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה