לאיפה נעלמת, היא שואלת אותי בקול רך, מתחנן מעט. לא ידעתי
איך לספר לה שטיילתי בים של כוכבים. המבט שלה צופה מקרוב אבל
אינו ממש ממוקד בפניי, בעיניי. מניעה את ראשה הקרח מצד לצד כמו
מנסה לחדור לתוך מחשבותיי. אני ספק צופה במבטה, בעיניה הירוקות
המזכירות לי את הדשא של השכנים. כמה יפה הוא הדשא שלהם. ספק
צופה מאחוריה, איני מבחין בה כלל.
מנסה להתקרב אליי, לא ממש בטוחה בעצמה. מכירה אותי כמה ימים,
אולי כמה שעות, אני לא בטוח. איך אפשר להיות בטוח כמה זמן אתה
מכיר. משועשע, אני מביט בה ומופתע, אולי אני בכלל לא מכיר
אותה.

אתה בא לצוד כוכבים? אני שומע את הצעקה כמעט בוקעת מתוך
ראשי. עיניי עדיין סגורות, גופי כמו מקופל בתוך עצמו, סופג
אנרגיה באיטיות. שוב הצעקה כמעט מחוררת את ראשי. עונה מתוך
הראש אני בא, כמעט בדממה, יודע שהדממה היא אשליה, גם מילותיי
הן כשאגת הגלים בים. אנחנו נעים לאט, סופגים ריחות ורעשים בזמן
התנועה. לא מביטים אחד בשני, מחפשים כוכב ישן. הוא מתכופף לרגע
מעט, מושך אותי אחריו, מצביע על כוכב רדום.

המבט שלה עוזב אותי, מושך אותי מעצמי בחזרה אליה. רואה אותה
נעה בעצבנות הצידה, מנסה להבין אותי, לחוש אותי מעט בידיה
המלטפות את ידי ועוזבות אותם באותה נשימה. סיבובה כמעט וחד,
כאשר אני רואה רק את ראשה לפתע לפני. רוצה לומר לה להמתין,
בזמן שצעדיה משמיעים קולות רכים על ריצפת העץ. היא מתיישבת על
הספסל המרוחק ממני מטרים בודדים בלבד ונראה כי נימצא בקצהו
השני של העולם. ראשה עדיין לא מופנה אלי, מתעלמת ממני במכוון,
מנסה למשוך את תשומת ליבי. צופה באופק, בשמש שרק לפני שעות
אחדות הציצה מתחת למעטה החושך.

אנחנו מתרוממים ביחד, ציידי כוכבים המתואמים אחד עם השני,
נשימותינו שקטות וצעדינו רכים ומתחזקים בזמן שהכוכב אינו חש
בנו. הרשת מתהדקת בידינו ומושלכת כמו לאחר יד לכיוונו. צייד
אחר הצופה בנו היה חושב כי אנו חדשים במיקצוע הצייד. כי עוד לא
צדנו מעולם כוכבים. אולם אני והוא יודעים כי אם נרצה לתפוס
כוכב, נוכל. אנו מטובי ציידי הכוכבים. הכוכב כמו מרגיש ברשת
המושלכת באיטיות, מתעורר מתרדמתו ונע במהירות תחת הרשת הסוגרת
עליו, מתחמק בסופו של דבר. שולח לכיווננו מבט ניצחון ונעלם
במהירות.

אני ניגש לספסל, מתיישב לידה, לא חש בתנועה של רגליי שהביאו
אותי אליו. שוב נעלמתי לכמה שניות, מציאות מתערבבת בפנטזיה.
אני חש את גופה רוטט על הספסל, הלמות ליבה חודרות לראשי בשל
השקט שמסביב. מבטה שוב צופה בי לפתע, כמו שואל אותי לרצוני
ממנה. אני הפעם ממשיך להביט בה, לא צופה מאחוריה. עיניה מעט
דומעות, אדומות, בעלות שרידים של איפור שעוד לא נישטף מאתמול.
אנו עוד לא ממש מכירים, אולי לעולם לא נכיר. ידיה משחקות
בחולצה שלקחה מהארון שלי. חולצה שמעלה זיכרון ישן בתוכי וכמעט
מושכת אותי ממנה שוב. מאמץ רגעי מחזיר אותי אליה, גורם לעיניי
לעזוב את החולצה, להביט בה שוב, לנסות להיזכר.

הרשת מתקפלת בקלות, הוא מחייך לכיווני ואני לכיוונו. בעבר
הצלחנו לתפוס כוכב תחת הרשת פעם אחת. תחושת הניצחון, האנרגיה
שהשתוללה בנו אז והתחושה שבאה אחר כך, כאשר שאלנו את עצמנו מה
נעשה בכוכב המפרפר בתוך רשתנו. לבסוף שחררנו אותו. הוא נעלם
כמעט מייד, מופתע, אינו שואל אותנו לפשר מעשינו. ואנו, אנו
הבטנו בשובל שהשאיר אחריו, מחויכים זה כלפי זו, יודעים כי מחר
נצוד כוכב אחר.

היא מתרוממת מהספסל, מושיטה יד לכיווני ואז מושכת אותה בחזרה,
אני כבר אסתדר, ספק אומרת ספק מעבירה אליי במבטה. עיניה
עצובות מעט בזמן שהיא מתחילה להתרחק. אני נשאר על הספסל עוד
זמן קצר. חש בכאב הראש הנמצא שם מזה זמן רב. נותן לזיכרון שלי
לנוע במרחב הזמן, לענות על שאלות שעד כה לא שאלתי. מאיפה באה?
מי היא בכלל? תמונות נעות בתוך ראשי, עשן ואלכוהול חוברים להם
גם יחד. היא רוקדת  לרגע מולי, מביטה, אוכלת אותי במבטה. אני
מסיים ללגום כוס משקה נוספת ומצטרף אליה בריקוד סוער. מעלינו
כוכב בשמיים, נפגש איתנו כמו במפגש ראשון.