מנחות שירה בנגאליות: התשוקה היחידה האפשרית

אלוהים האב, האדון, המלך, הוא דמות נוכחת תדיר בחיי כולנו משחר
ילדות. בבואו להציע מנחות שירה לאלוהיו לא שוכח ראבינדראנאט
טאגור ציורים אלו; אבל משורר בנגאל יודע ומוכן לפנות אל האל גם
בשפה אחרת של דימויים אחרים: ופתאום טאגור אינו רק צמית באחוזת
אדונו, או בן הסמוך אל שולחן אביו, או משרת לפני מלכו, אלא גם
אוהב ומאהב לאלוהיו. הוא מפזר לפניו פרחים וריחות של קטורת,
וקורא לו לבוא ולגעת בו, לקחתו אליו או לפחות להעניק לו את
נוחם חברתו. אבל טאגור אינו מחזר לבדו: גם אלוהים הוא אוהב
ומאהב לטאגור; ועל-כן יכול המשורר לפנות אל אלוהיו בשאלה כמעט
רטורית: "הו אלוהי, אלוהי השמים כולם, היכן היתה אהבתך שוכנת
אלמלא הייתי קיים?"

[כל קטעי השירים לאורך המסה נלקחו מספרו של ראבינדראנט טאגור
"גיטאנג'אלי" (פירוש השם בעברית: מנחות שירה); הספר יצא לאור
באנגלית (תחת הכותרת: Gitanjali) בשנת 1913, ומהווה מבחר מתוך
ארבעה ספרי שירה בנגאליים שפרסם המשורר בין השנים 1912-1901.
את המבחר ערך טאגור, והוא גם תרגם בעצמו (בפרוזה) את השירים
מבנגאלית לאנגלית. התרגומים לאורך טקסט זה נעשו מן המקור
האנגלי על-ידי].

טאגור, היודע שמלך המלכים עוטה עדי עדיים כדי לשבות את לבו,
מבין שאותה אהבת עולם של אלוהים מאבדת את עצמה, שוקעת, אפילו
מתמוססת, בתוך אהבת האדם האוהב לאלוהים "באיחוד המושלם של
שניים", אל ואדם.

טאגור מחכה לאלוהיו בצד דרך מאובקת; אנשים חולפים על פניו,
לוקחים מן הפרחים בהם ביקש לקנות את לב מאהבו. השעות עצמן כבר
לאות, ובוקר מתחלף בצהריים שיקדימו להביא את הערב. העיניים
מתערפלות מלראות, כי כל המראות אינם שמים קץ לציפייה, אינם
מביאים את האהוב שהעלים פניו תחת הצללים של כל האנשים. גברים
חוזרים הביתה, אולי מעבודה במקום מרוחק, ומעיפים בו מבט; חיוכם
ממלא את ביטנו בושה. נולד דימוי חדש, וטאגור מדבר על עצמו:
"אני יושב כעלמה מקבצת נדבות, מושך שלמתי מעל פני, וכשהם
שואלים אותי מה רצוני, אני לא מעניק תשובה ומשפיל מטה עיניי".

השמלה הנמשכת מעלה, המעניקה מסתור לפנים, האם היא מגלה גם טפח
מן הגוף? האם ברגע הבושה הגדולה לא מתעוררת גם תשוקה גדולה?
והאם תוכל תשוקה זאת למשוך אל המשורר לא רק את הגברים ההולכים
בדרך, אלא גם את המאהב הנחבא? סלסלת-המשורר הקבצנית כבר ריקה
כמעט מפרחים, והגברים החולפים הם אויבים לאהבה; הם רואים דרך
אלוהים-המאהב, ועוברים דרכו כאילו היה אוויר; והנערה-טאגור
נושאת עיניים, נאנחת ושואלת: "הו, איך, באמת, יכולתי לומר להם
שלך אני מחכה, ושאתה הבטחת לבוא?"

פניית המשורר לאל היא אישית, אינטימית עד-בלי-די, עד שאסור
לבטא אותה לפני קהל, אלא רק בספרים ובשירים; הפניה לאל היא כאל
מושא לתשוקה אינטימית, אשר מחכים לבואו כמו לאהוב מתאחר: אין
רמז לקול גלגלי מרכבותיו, ובינתיים טאגור-הנערה בוהה בשמיים,
בזמן שהיא ישובה על הדשא, ושוקעת בחלומות על ההוד הפתאומי של
בוא אהובה, אלילה, שירימה מעפר ויגביהנה ויושיבה לצידו. היא
"שומרת כנדוניה"  את עונייה, "מחבקת גאווה זו" בסוד ליבה,
ומאזינה לקול קירקוש התהלוכות האחרות, שאינן של רכבי מאהבה.
האהובה יודעת את יחודיות הרגע, הן לה והן לאהובה: הוא היחידי
שיעמוד בצל דומם מאחורי קהל האנשים, והיא היחידה שתחכה לו
ותבכה ותבלה לבה ותכלה שעותיה ותייחל לו בערגונות שווא; היא
יודעת זאת למרות שטאגור מוסר לנו ידע זה עם סימני שאלה.

אבל טאגור אינו זקוק לזהות שאולה של אישה צעירה כדי להיות אהוב
לאל הזכר, לדבר אהבה על אוזניו, ולראות בו את מאהבו; בשיר אחר
לובש טאגור דמות קבצן, ולא קבצנית, אשר יום אחד לומד שיעור
באהבת אלוהים. כשטאגור-הקבצן מהלך בדרך כפרית מבית לבית ומבקש
נדבות מתגלה לעיניו חזיון מדהים: מרכבת הזהב של מלך המלכים
מופיעה באופק ועוצרת לפניו. טאגור תוהה מי הוא מלך מלכים זה,
אבל תקוות הקבצן שבו גואות, והוא משער שימיו הרעים תמו, ושמעתה
תהיה הצדקה ניתנת בלי צורך לבקש, ועושר יפוזר באבק שבצדי
הדרכים. האל שהופיע מפנה את מבטו אל הקבצן, ויורד ממרכבתו עם
חיוך; והקבצן, אשר שמח במזל חייו שסוף-סוף בא, מופתע לראות את
אלוהיו פושט את ימינו, פוקח את כף ידו ושואל: "מה יש בידך לתת
לי?" ברגע הראשון מתבלבל הקבצן ורואה בהתנהגות זו מעין מהתלה
של מלכים, ואולי אפילו לעג בוטה: שאלוהים יבוא אל קבצן כקבצן
ויבקש נדבה? ואז מצקלונו הוא מוציא לאט את גרגר התירס הגדול
בין הקטנים, ומעניקו. בסוף היום כשהקבצן נותר לבדו הוא מבין את
טעותו, בוכה בכי מר ומתייסר; טאגור מתאר את הצער שחש בפנימו:
"פיללתי שהיה לי אז את הלב כדי לתת לך את כולי".

טאגור, בראשית מנחות השירה שלו, מצייר תמונה של מפגש גופני בין
האל והאדם; בדבריו רגע המגע הגשמי הופך לרגע הלידה של השירה:
"במגע בן-האלמוות של ידיך לבי הקט מאבד גבולותיו בהנאה ונותן
חיים לניב שאין לבטאו". השירה היא דרכו של האדם להשיב במגע על
מגעו של האל: "בעזרת קצה הכנף של שירי, הנפרשת למרחק, אני נוגע
ברגלך אשר לא יכולתי לקוות מעולם שאגיע אליה". האל מצווה על
טאגור לשיר, וגורם ללבו להתפוצץ כמעט מגאווה, לעיניו לדמוע,
ולפיו להבין: "אני יודע שאתה שואב עונג משירתי. אני יודע שרק
כזמר אני נוכח לפניך". האל חש עונג לשמע צלילי ההרמוניה המתוקה
הנובעת מכל החלקים הקשים והצורמים בחיי המשורר הנתכים אלי שיר;
הוא מבטל את גבולותיו של האדם: לוקח את כלי הקיבול האנושי,
שהוא שברירי, מרוקנו שוב ושוב מתוכנו, וממלאו בחיים חדשים.

השירה היא גם סיבה לשכרות, אשר תורמת לאובדן הגבולות שבין האדם
לאלוהי: "מבושם משמחת השירה אני שוכח עצמי וקורא לך חבר, אתה
שהנך אדוני". המשורר מבקש להצטרף לאלוהיו בשירה מתוך עוצמה של
התמכרות: "לבי משתוקק להצטרף אליך בשירתך, אבל לשווא נאבק
לקול. אדבר, אבל הדיבור אינו מתפרק אל תוך שירה, ואני זועק
במבוכה. אה, אתה הפכת את לבי לשבוי ברשתות המוזיקה האינסופיות
שלך, אדוני!"

אבל יש תשוקה אשר מעלה עליה את חמת טאגור: זו אשר מהווה ניסיון
של אדם לשאת את עצמו על כתפי עצמו; "הו קבצן", קורא טאגור בזעם
או לעג או חמלה, מה הטעם "לבוא להתחנן לפני דלתך שלך", היש
טיפשות גדולה מזו? טאגור פונה אל השוטה, אשר תשוקתו מכבה באחת
את להבת העששית בה היא נוגעת בנשימתה, ומזהיר אותו מתשוקתו:
"אין היא קדושה - אל תקח את מתנותיו בעזרת ידיה שאינן נקיות.
קבל רק מה שמוצע לך על-ידי אהבה קדושה". התשוקות הלא קדושות
מרובות ומאיימות, אומר טאגור, ומודה לאלוהים על שהציל אותו מהן
בעזרת "סירובים קשים"; המשורר אשר ניצל מסכנות התשוקה החלשה,
ההפכפכה, הופך לדעתו ראוי יותר לדורונים הפשוטים והאדירים
שאלוהים העניק לו בלי שביקש: "השמיים הללו והאור, הגוף הזה
והחיים והנפש" .

התשוקות הרבות והקטנות למה שאינו אלוהי בזויות אומנם בעיניי
טאגור, אבל לא כך התשוקה הפשוטה לאלוהים, התשוקה להיות בקרבתו,
קירבה שעל סף המגע, או מעבר לו: "אני מבקש לשבת לצידך לרגע אחד
של התפנקות. את העבודות שעלי לעשות אסיים לאחר מכן". כאשר
המרחק בין האוהב לאהוב, בין האדם ומראה פני אלוהיו, גדול, הלב
לא יודע לא מנוחה ולא רווחה, והעבודה נעשית "יגיעה אינסופית
בים חסר חופים של יגיעה".

לחיים, כמו לחיי טאגור, יש מטרה ברורה: "אני רק מחכה לאהבה כדי
להסגיר עצמי סוף-סוף אל תוך ידיו". כי בסופו של דבר זו התשוקה
היחידה האפשרית: זו שהיא אישית, כלומר שהיא מכוונת לישות
מסויימת ולא לרעיון עירום מפרטים; זו שהיא גופנית, שיש בה רצון
לגעת ולהינגע ושהיא מלאת ידיים וצימאון ואכילה וטעם רוק
ופירורים והתמלאות והתרוקנות; זו שהיא הדדית, שיש בה שיתוף של
עונג ומשחקים תמידיים של החלפות תפקידים; וזו אשר פונה אל
הנשגב, אל זה שבאמת ראוי לתשוקה זו שהיא אינסופית כמוהו, ולכן
אין בה את הרגע של הריקון המוחלט שכבר לא יוכל להתמלא, הרגע
שאחרי מות התשוקה, הרגע המשתוקק רק לסיגריה ולבריחה חפוזה.

טאגור לא מפחד מכך, ואין לומר שהוא עושה לאל האנשה: האל הוא
מגע שאינו דימוי או מטאפורה, אלא אמת פשוטה אשר מורגשת בכל
האיברים החיים; על כן חושף טאגור את סודו הכמוס ביותר של האל,
שאף אינו נלחש בחדרי חדרים, כשהוא שר: "אתה קבעת את מושבך
במקדש הפנימי ביותר של לבבי". הצורך בקרבה תובע הדדיות, וטאגור
לא מוכן לוותר עליה; אין הוא מוכן להניח לאלוהים להעלם בשמי
מרום בין עננים וכוכבים, כי איך תימשך עד אין קץ תשוקה למי שלא
עונה? מי שאף פעם לא ימלא אותך בטובו, בעונג המתוק שלו, בחום
זרועותיו, לא יצליח להפוך לנוכח בחייך בעזרת קסמי פלספנות
עקרה. טאגור יודע זאת ומכריז: "אם אתה לא תראה לי פניך... איני
יודע איך אעבור את השעות הארוכות, הגשומות הללו"; זה הוא הפחד
הנורא של האוהב-המאמין, אבל זו גם הצהרת האהבה הגדולה ביותר
שלו.
טאגור, בסופו של דבר, מספר לנו גם על אהבה שהתממשה, שלא הצטננה
ולא נכנעה לפחדים ולאפרוריות; כי התקווה פירושה יקיצה מן השעות
הארוכות הגשומות: "לבסוף, כאשר נעורתי מתנומתי ופקחתי עיניי,
ראיתי אותך עומד לצדי, מציף את שנתי עם חיוכך. כמה פחדתי
שהנתיב יהיה ארוך ומייגע, שהמאבק להגיע עד אליך יהיה קשה!"