בתיאולוגיה של עצי-הזית
האלוהות שוכנת במעבה-האדמה
וחסדה בפרנסת השורשים.
תורת-הסוד של העצים מוסרת
שהאלוהות היא שורש
שורש כל שורש
שעוביו כרוחבה של חורשה
ועומקו כמרחק העלים שבצמרת העץ מקרובי העננים.
האדם, נכתב במדרש-הזיתים, משמש את אלוהות-הראי
היושבת בשמיים בין הרוחות ועובדת בפירוק
בנייני אלוהות-המקור.
האדם, רומז המדרש, עתיד ליפול בהליכתו המהירה,
ביהירותו המסרבת לצמיחת שורשים.
(זנב החיות האחרות הוא זיכרון ועדות לשורשים. האדם שכח)

אני איני עוסק בתיאולוגיה, ושורשי נשאו ברוחות האחרונות.
אני מבקש לכתוב לי רק היסטוריה אחת בתוך נצח השינויים: של
עינייך
מזמן שהן נפקחו ועד לשנתך במיטתי עצומת-העיניים לפני
לילותיים.
אני מבקש ללמוד את השתקפות עיגול עינייך בשמשות ולאסוף את כל
ריסיך מכל תהומות-עולם: העיניים מפתות אותי
לצאת, כחלזון ששוב אינו דבק בקליפת שבלוליותו הנסדקת כשבחוץ
עולים ניחוחות התבשילים. העיניים מפתות אותי לצאת
מעצמי, מהחדר, מן המגירה: בלידתי היה זה
מבטו של דוקטור קורצ'יק שפיתה אותי לצאת מחוץ לכאבי אמי
ומאז אני מנסה ללמוד מן הספרים את המבט שבהסתר-הפנים.

בסוף הכל חוזר לתיאולוגיה, גם ההיסטוריה:
כמה כוונה יש במבט עשן-הסיגריה שלה
כמה גאולה בעצימת עיניה
כמה תפילות אבודות בריס מרצפן נופל
ובמצמוץ הקל
ובשערה הנחה על חלבון העין.

השיר הופיע בגליון האחרון (מספר 62) של כתב-העת לשירה הליקון,
גליון המוקדש לפסטיבל שער לשירה חדשה עברית-ערבית.