תופפתי בעצבנות באצבעותיי על הבר וחשבתי איזו טעות זו הייתה
להגיע לכאן כל כך מוקדם. "את חייבת לבוא בזמן ליום ההולדת
שלי", אמרה לי מיכל חברתי, אבל אני ידעתי שאף נפש חיה לא תגיע
לבר לפני 23:00.

חייכתי חיוך רחב למיכל שעמדה בפתח הבר וחזרתי לתופף באצבעות.
קיוויתי שכבר יקרה משהו עד שהבר יתמלא.

לפתע נכנסו בחורה ושני גברים לבר. זיהיתי את הבחורה, היא הייתה
עם מיכל פעם באיזה קורס בצבא ומאז הן נשארו חברות. חייכתי אליה
מרחוק והיא ניגשה אלי ביחד עם שני הגברים והציגה אותם. "זה
רוני - החבר שלי", הציגה את השחום הגבוה שעמד קרוב אליה. "וזה
יריב", הציגה את השני. "נעים מאוד", אמרתי, והסתכלתי על יריב.
הוא היה גבוה, בהיר ומוצק באזור הכתפיים, אבל הבעת הפנים שלו
הייתה שונה מאוד מהרושם החזק שהשאיר מבנה גופו. הוא נראה
ביישן. קצת יורם אפילו. המשכתי להסתכל עליו וחייכתי. הוא השפיל
את מבטו ואמר בקול רועד קצת: "אז את החברה הקשוחה של מיכל".
הסתכלתי עליו ואמרתי: "אני מבינה שכבר שמעת סיפורים עלי".
"כן", הוא אמר, "אבל לפגוש אותך במציאות זה שונה". הוא התיישב
לידי. החברה של מיכל הלכה עם רוני החבר שלה לספה צדדית.

סקרתי את יריב במבטי מכף רגל ועד ראש. החלטתי שאולי תקוותי
נענו ואוכל להעביר איתו את דקות השעמום הארוכות עד שהמקום
יתמלא. "ספר לי על עצמך קצת", אמרתי. להפתעתי, הוא המשיך
לשתוק. "למה אתה שותק?" שאלתי. "אין לי מה לספר כל כך, החיים
שלי היו די משעממים עד היום", הוא ענה. "ובכל זאת", אמרתי, "מה
אתה עושה בחיים?" "אני רוקח בבית מרקחת", הוא אמר, ואני חשבתי
לעצמי כמה שהבחור צודק... להעביר את החיים במקצוע המשמים הזה,
כשהדבר הכי מרגש שיכול לקרות לך במהלך היום הוא שבין האמהות
שבאות לקנות נרות להורדת חום לתינוקות שלהן תופיע גם איזו
כוסית שבאה לקנות גלולות.

"ומה עם נשים?" שאלתי. הוא הסמיק. הסתכלתי עליו והוא שתק.
החלטתי לדובב אותו קצת ואמרתי: "אני מניחה שאתה אוהב נשים
חזקות". הוא הסמיק עוד יותר אבל אז בצבץ חיוך קטנטן בזוית הפה
שלו והוא סינן "כן" מגומגם.

"אז מה אתה אוהב בנשים חזקות?" שאלתי אותו. "אני אוהב שהן
תופשות פיקוד", הוא אמר. "אני אוהב להרגיש קצת חסר אונים
לידן", הוסיף, והשפיל את מבטו לכיוון המגפיים שלי. מייד החלטתי
שהשיחה עם יריב היא בהחלט שינוי מרענן על רקע השעמום שאפף אותי
קודם. המבט בעיניו ושפת הגוף שלו סימנו לי כמו שלט ניאון שיש
לי כאן עסק עם עבד מתוק וביישן, שאם טרם התנסה ביחסי שליטה -
ללא ספק הוא מוכן לזה נפשית. הרגשתי גם קצת משיכה אליו. החלטתי
להתקדם עוד צעד.

"אני רואה שאתה מתלהב מהמגפיים שלי", אמרתי לו. "כן", הוא ענה
ולא הרים את מבטו מהן. "אולי אתה רוצה להתקרב למגפיים שלי קצת
יותר...?" שאלתי בחיוך ממזרי. לקחתי את קופסת הסיגריות שלי
מהבר והפלתי אותה למרגלותיי. "תרים לי את הקופסה לאט-לאט
ותשתהה ליד המגפיים", פקדתי חרישית. יריב לא היסס לשנייה. הוא
צנח מהכסא, כרע ברך למרגלותיי והשתהה שניות ארוכות ליד
המגפיים. גם לאחר שהרים את קופסת הסיגריות הוא לא מיהר להזדקף
ולשוב לכיסאו. מובן שהאנשים שהחלו לזרום לבר ראו בעיניהם מחזה
תמים - גבר מתכופף להרים משהו מהרצפה - אבל עבורי ועבור יריב
הייתה זו תחילתה של חוויה נפלאה. לא הסתפקתי בכך. עוד בדרכו של
יריב חזרה לכיסאו שלחתי את ידי וליטפתי בעדינות, כאילו מבלי
משים, את מפשעתו. קיוויתי למצוא שם בליטה קלה. להפתעתי הרגשתי
נפיחות עצומת ממדים.

ההתעניינות שלי ביריב הלכה וגברה. המשכנו לשבת שם ליד הבר כל
מסיבת יום ההולדת של מיכל, שותים ומעשנים. מדי פעם ניגשו אלינו
מכרים, אבל נפנפתי אותם אחרי כמה משפטים קצרים כי רציתי להמשיך
ולהתרכז ביריב. הרגשתי אליו משיכה גדולה והחלטתי להמשיך
ולהשתעשע אתו עד כמה שאוכל.  

חשתי רעב קל אז שלחתי את יריב להביא משולחן יום ההולדת של מיכל
איזה נשנוש. הוא חזר עם קערית של במבה, הגיש לי אותה ולחש
"בבקשה". "בבקשה מה?" סיננתי אליו בכעס. הוא הסמיק קצת, השפיל
שוב את ראשו ושתק. "שמע יריב", הטעמתי בקול שקט, "מעכשיו בכל
פעם שאתה פונה אלי אני רוצה שתוסיף בסוף המשפט את המילה
גברתי". יריב הרים את ראשו והסתכל עלי במבט מבויש. הסומק נסוג
קצת מפניו. אולי התקדמתי אתו קצת מהר מדי, חשבתי. אבל אז שב
ובצבץ החיוך הקטנטן בזוית הפה שלו והוא הפטיר: "כן גברתי".

כשהתחלתי לכרסם את הבמבה שהביא לי הבטתי ביריב וראיתי שהוא
מסתכל בי במבט משתוקק. "אתה גם רוצה במבה, יריב?" שאלתי. "כן
גברתי", הוא ענה מבלי להסס. "אם ככה, קח אחת", אמרתי, וזרקתי
חתיכת במבה על הרצפה, מרחק של כחצי מטר מאתנו. יריב החוויר
לרגע והסתכל לצדדים בחשש, אחר קם מכיסאו, התכופף להרים את
החטיף, חזר לכיסאו ונגס בהנאה. אחרי חוויות הבמבה החלטתי להניח
לו קצת ורק ליטפתי את זרועו, חייכתי אליו ואמרתי: "אני מאוד
מרוצה ממך". "תודה גבירתי, זו הבמבה הכי טעימה שאכלתי מימי",
הוא אמר.

מסיבת יום ההולדת של מיכל הסתיימה. יריב ואני יצאנו החוצה אל
הלילה החמים. השעה הייתה כמעט 03:00 אבל אני עוד הייתי עירנית
מאוד. שאלתי את יריב אם יש לו באוטו שמיכה או מגבת. הוא אמר
שכן. "אם כך", אמרתי לו, "אנחנו הולכים להתרענן קצת". הגענו
לאוטו של יריב והוא פתח לי את הדלת בציפייה שאכנס. "אני אשב
מאחור", אמרתי לו, "ואתה - תנהג לאן שאומר לך". יריב פתח לי את
הדלת האחורית. נכנסתי לרכב. יריב התיישב בכסא הנהג, התניע
והסתובב לעברי. "לאן גברתי?" שאל. כיוונתי אותו אל חוף הים דרך
שביל נסתר שאני מכירה, בו ניתן לרדת בנסיעה כמעט עד קו המים.
כשהגענו פקדתי עליו לעצור. מסביבנו היו מספר מכוניות נוספות
שירדו אף הן לחוף דרך השביל ובהן זוגות שבאו לחפש אינטימיות.
יריב יצא מהרכב ובא לפתוח לי את הדלת. "רד על הברכיים", אמרתי
לו. יריב הסתכל לצדדים בחשש קל וירד על הברכיים מולי. "תוריד
לי את המגפיים", דרשתי, "לפני שאני יוצאת". יריב ציית וחלץ את
מגפיי בעודו על ברכיו. "אם אתה כבר שם", הוספתי, "תוריד לי את
הגרביים ותעשה לי קצת מסאז' בכפות הרגליים". יריב הסיר את
גרביו החל לעסות את רגלי בעדינות. שוב ראיתי את החיוך הקטנטן
שהנץ בזוית פיו ולא סר ממנה בעוד הוא מקפיד לעסות בחריצות כל
אצבע בנפרד. אחרי כרבע שעה קצת נמאס לי. הודעתי ליריב שאנחנו
הולכים להרטיב את הרגליים מעט. צעדתי לכיוון המים ויריב אחרי.
טבלתי את כפות הרגליים במים הקרירים ואז צעדתי פנימה, מניחה
לגלים ללחך אותי כמעט עד הברכיים. יריב נשאר על החוף היבש
והביט בי. אחרי כמה דקות פשטה הקרירות הנעימה מרגלי ועטפה את
כל גופי. החלטתי שהגיע הזמן להתקדם עוד צעד עם יריב.

"לא אמרת שיש לך שמיכה באוטו?" פניתי אל יריב. הוא מיהר לתא
המטען ושלף שמיכת צמר דקה. פקדתי עליו לפרוס אותה על תלולית
החול שהייתה לידינו והתיישבתי עליה. יריב התיישב לידי. הסתכלתי
עליו במבט חמור והנפתי את ידי במהירות, מנחיתה על לחיו סטירה
מצלצלת. עיניו של יריב נפערו בתדהמה ונשימתו נעתקה לרגע. הוא
הביט לצדדים בחשש ואז הרכין ראשו ושאל "מה לא בסדר, גברתי?"
"קיבלת רשות לשבת?" שאלתי. הוא המשיך להשפיל מבט, קם על רגליו
ומלמל "את צודקת, גבירתי". הוא נראה כל כך חמוד עם המבט המושפל
הזה בעיניו... אני המשכתי להביט בו בכעס עוד כמה דקות. "כפיצוי
על זה שהתיישבת בלי רשות אני רוצה שתעשה לי סטריפטיז", אמרתי
"וגם תרקוד תוך כדי", הוספתי. יריב קפא על מקומו למספר שניות
אך בסופן העלה שוב את בדל החיוך השקט וסינן "כן גברתי", ידו
מושטת אל רוכסן מכנסיו.

כשהוא נע בתחילה מעט בכבדות חלץ יריב את הנעליים. אחרי שהסיר
את מכנסיו, הוסיף כמה צעדי ריקוד לפני שהמשיך לחולצה, חושף חזה
חלק, שרירי ורוטט מהתרגשות. ישבתי לי ונהניתי מהמראה הנהדר בלי
מילה. אחרי שרקד עוד קצת בתחתונים בלבד הרשיתי ליריב לשבת. הוא
ישב לידי על השמיכה, ממתין בהכנעה לפקודתי. התקרבתי אליו מבלי
לגעת בו עד שיכולתי לחוש בריחו. שאפתי את האפטר שייב המעורב
בזיעה קלה וניסיתי לנחש באיזה סוג הוא משתמש. גם נחיריו התרחבו
בכמיהה ועורו העירום רעד מצינה וצפייה. ישבנו על השמיכה עוד
כחצי שעה, סמוכים על סף נגיעה. אני הצגתי ליריב שאלות והוא
הפטיר תשובות חרישיות. שאלתי אותו על עצמו ועל אודות הניסיון
שלו כנשלט. הוא הודה כי אין לו הרבה ניסיון אבל היה רוצה
ללמוד. אמרתי לו שהמוכנות הנפשית חשובה יותר מניסיון והוא נראה
אסיר תודה על האישור.

התחלתי לחוש עייפות ואמרתי ליריב שאנחנו מתקפלים. הוא קם על
רגליו, ראשו מורכן בהכנעה, ועזר לי לקום. התיישבתי ברכב וקראתי
לו לבוא. "נקה לי את הרגליים מהחול", ציוויתי, "ואחר כך נעל לי
את המגפיים". יריב ציית. כשרגלי היו כבר בתוך המגפיים ולא
הרגשתי ולו גם גרגר חול אחד, חשבתי שיריב עשה עבודה יסודית מאד
בניקוי כפות רגלי. הדרכתי אותו איך לנסוע לכיוון ביתי ותוך זמן
קצר עצרנו ליד הבניין שבו אני גרה. כשנפרדתי ממנו בנשיקה, הוא
ניסה להגניב לשון לתוך פי, אך עצרתי אותו. יריב נראה מאוכזב
ושאל "מה לא בסדר, גבירתי?". הסברתי לו שאני לא אוהבת כשדוחפים
את הלשון, אבל למראה פניו שנפלו הרגעתי אותו שהוא תלמיד מצוין
עם הרבה פוטנציאל. יצאתי מהאוטו וציוויתי קצרות "תהיה כאן מחר
בשעה 11:00 בבוקר". יריב אמר "כן גבירתי" ואני נכנסתי הביתה,
התקלחתי במהירות והלכתי לישון.

השעה הייתה 11:05 כשיצאתי מדלת הבניין. מול הכניסה עמד יריב,
הדלת האחורית במכוניתו פתוחה וגופו דרוך לקראתי. "בוקר טוב
כלב, חיכית לי הרבה זמן?" שאלתי, מטעימה ומגלגלת כל הברה מפי.
יריב הסתכל לצדדים בחשש פן מישהו מהעוברים ברחוב שמע אותי,
השפיל מבטו לרצפה והשיב: "לא גבירתי, הגעתי לפני כמה דקות, אבל
למה את קוראת לי כלב?" "אני מאוד אוהבת להשתמש בכינוי הזה, אבל
יכול להיות שקצת הקדמתי את המאוחר כי אתה עדיין לא הכלב שלי",
עניתי כשנכנסתי לרכב, מדגישה בבירור את המילה "עדיין". יריב
התיישב בכסא הנהג, הסתובב לעברי ושאל: "לאן גבירתי?" "הפתעה",
עניתי לו וכיוונתי אותו לרחוב דיזינגוף. כשעצרנו בחניון
דיזינגוף סנטר, יצא יריב מהרכב ומיהר לפתוח לי את הדלת. יצאתי
ומבלי לזכות אותו במבט צעדתי בפסיעות מלכותיות לכיוון חנות
בעלי החיים בקומה השלישית. יריב חצי צעד מאחורי. בדרך לחנות
ראיתי כמה אנשים שהכרתי, וזרקתי להם שלום ידידותי מבלי לעצור.
המשכתי ללכת ויריב אחרי. כשהגענו לחנות בעלי החיים, התחלתי
להסתובב ולסקור את מגוון הקולרים והרצועות שהיו תלויים על
הקיר. "אפשר לעזור?" פנתה אלי נערה דקיקה, אוחזת בחיקה חתול
ג'ינג'י. "אני מחפשת קולר ושרשרת לכלב גדול" אמרתי לה והבטתי
ביריב. הנערה הורידה את החתול לרצפה, פנתה לקיר והצביעה על כמה
קולרי עור שחורים עם ניטים. "מאיזה סוג הכלב?" היא שאלה. "יש
לנו גם קולרי ריסון ממתכת, שמתאימים לכלבים גדולים, אם אתם
רוצים להרגיע קצת כלב תוקפני". "זה בסדר", אמרתי לה והסתכלתי
על יריב. "הכלב שלי הוא מהסוג החמוד". "אם ככה אז יש לי קולר
מעור רך שמתאים בדיוק", היא אמרה והושיטה לי רצועת עור שחורה
ורכה, מעוטר בזיזים קטנטנים ממתכת מבריקה. מיששתי את הקולר
בחמדה והושטתי אותו ליריב. "מה דעתך?" יריב שתק, אבל זיק החיוך
המוכר התגנב לפניו כשהשיב חרישית "נהדר". "חבל שלא הבאתם את
הכלב אתכם", אמרה הנערה. " היינו יכולים למדוד אם הקולר מתאים.
חשוב מאד שהקולר יתאים לצוואר בדיוק". "זה בסדר", אמרתי לה,
"אנחנו כבר מודדים". לקחתי את הקולר מידיו של יריב, הנחתי אותו
סביב צווארו, סגרתי את האבזם ואמרתי לנערה "זה מושלם". יריב
קצת החליף צבעים אבל שביב החיוך בזוית פיו לא נעלם. הנערה
הסתכלה עלי וניכר במבטה שהיא לא מופתעת. נראה שהיא כבר ראתה
מחזות כאלה, חשבתי לעצמי. היא הושיטה לי שרשרת ברזל תואמת,
לחיבור לקולר. מיששתי את השרשרת, הסרתי את הקולר מצווארו של
יריב וניגשנו לקופה.

מחנות בעלי החיים הלכתי לכיוון אזור בתי הקפה, ויריב אחרי.
התיישבתי על כסא באחד מבתי הקפה והוריתי באצבעי ליריב לשבת גם
הוא. יריב התיישב מולי והמלצרית ניגשה אלינו. הזמנתי לי קפה
הפוך וליריב מים מינרליים. "עד שהקפה יגיע", אמרתי ליריב,
"תעלה למעלה לקנות לנו כרטיסים לסרט שמתחיל ב-13:00. ותבקש
כרטיסים לשורה האחרונה באמצע". יריב הלך לקנות כרטיסים וחזר
אחרי 10 דקות. בינתיים הגיעו הקפה והמים. אני אוהבת קפה הפוך,
אבל לא את הקצף שלמעלה. שמתי בקפה סוכרזית וערבבתי. הקצף לא
נעלם. אז הזזתי את כוס הקפה שלי לכיוון של יריב ואמרתי לו שאני
רוצה שהוא ישתה את כל הקצף. יריב שתה, חייך והחזיר לי את הכוס
כשהיא נקייה מקצף ומלאה בקפה. שתיתי את הקפה שלי והסתכלתי
עליו. הוא נראה אפילו טוב יותר מאמש. לפעמים קורה שמישהו נראה
לי באפלולית הערב מאוד מושך וסקסי אבל מראהו מאכזב באור יום.
יריב לא היה כזה. כתפיו הרחבות מצאו חן בעיני, ממש כמו המבט
השואל בעיניו הכחולות והבעת פניו הביישנית. אהבתי את עור הפנים
הבהיר שלו וחשבתי כמה סטירות לחי תידרשנה להאדים אותו. המחשבה
על הסטירות העבירה בי גל חום. אמרתי ליריב להזמין חשבון ולבדוק
מה השעה.

אולם בית הקולנוע היה חשוך וממוזג. יריב ואני התיישבנו בשורה
האחרונה בדיוק באמצע. השעה הייתה 12:45. יריב יצא לקנות לשנינו
פופקורן וקולה. הסתכלתי מסביב וחשבתי כמה טוב שלפעמים גם הוא
יוזם משהו קטן בעצמו. האולם היה ריק יחסית. בקצה השורה שלנו
ישב זוג שקוע בעצמו ובשורות שלפנינו ישבו זוגות נוספים, קבוצת
בנות ואם עם שני ילדים. עדיין היה לי קצת חם בגלל המחשבה על
הסטירות וכבר רציתי שיריב יחזור. הוא חזר עם הפופקורן וכוס
קולה ענקית. שתיתי קצת והגשתי לו את הכוס עם הקש. הוא שתה
והודה לי. הוצאתי מהשקית את הקולר שקנינו קודם, ענדתי אותו על
צווארו ואמרתי לו "תתחדש! עכשיו אתה הכלב שלי". יריב הסתכל בי
במבט מבויש, אבל אז שוב נדלק החיוך הקטנטן שהחל לגדול מזווית
פיו עד שכבש את פניו והפך רחב ולבבי. "תודה", הוא התנשם, ואז
הוסיף ביתר בטחון. "תודה גבירתי". נישקתי אותו על פיו וביקשתי
שיחלוץ לי את הסנדלים ויעשה לי קצת מסאז'. הסרט עוד לא התחיל
ובינתיים הוקרנו פרסומות. עיניו של יריב היו נעוצות בכפות
רגלי, שנחו על ברכיו, וידיו היו עסוקות בעיסוי עדין. החיוך
הרחב לא נמחה מפניו כל העת. נהניתי מאד ממגע ידיו והחלטתי
להתקדם עוד צעד. נזכרתי שאני לובשת חצאית. זה ודאי יהפוך את מה
שתכננתי לעשות לקל יחסית. הסתכלתי לצדדים וראיתי שנוספו עוד
אנשים ספורים מאוד באולם, אך רובם היו שקועים במסך. הסתכלתי על
יריב ואמרתי לו "אני מקווה שהכלב הגדול שלי יכול לשבת על הרצפה
כאן למרגלותיי". יריב הסתכל בי במבט קצת המום אבל אחרי שניות
ספורות הוא חייך ואמר "אני בטוח שכן". הוא ירד לרצפה והתיישב
ברווח שבין הכסא שלי לשורה שלפני. גופו הגדול נדחק בין הכיסאות
והרגליים שלו התקפלו מתחת לכסא שלידי. הרמתי קצת את החצאית
וקרבתי ראשו של יריב לגבעה שבין רגלי. "תריח קצת", אמרתי לו,
והוא תחב את אפו לתחתונים שלי ושאף עמוקות. ליטפתי את ראשו,
מתאמצת להחניק את אנחת ההתעוררות העולה בגרוני. הסטתי בעדינות
את התחתונים מערוותי והוריתי לו במילה אחת - "לקק". יריב החל
להעביר את חוד לשונו סביב שפתי בצייתנות חרוצה. נשימותיו
התכופות של יריב הסגירו את הריגוש העצום בו היה שרוי. כל אותה
העת השתדלתי להחניק את אנחותיי - אחרי הכל היינו באולם קולנוע
באמצע תל אביב והסרט עמד להתחיל. כעבור דקות ארוכות של ליקוקים
נמרצים, לא עצרתי עוד בעצמי וגמרתי. לקח לי עוד כמה שניות
להירגע ובינתיים הפרסומות נגמרו והסרט עמד להתחיל. ליטפתי שוב
את ראשו ואמרתי "יריב, אתה כלב נפלא, בוא שב בחזרה בכסא
ובהפסקה נטפל גם באורגזמה שלך".

סוף

הערה: מלוא זכויות הקניין הרוחני של הסיפור, לרבות זכויות
היוצרים בעיצוב הדמויות והאירועים הנן של סיגל אלדין בלבד. אין
להעתיק, לשכפל, לשדר, להדפיס, או להקליט בכל אמצעי תקשורת ללא
אישור מפורש מהכותבת. התכנים המופיעים בסיפור נועדו לספק
אינפורמציה בלבד ואינם בגדר עיצה, חוות דעת מקצועית, או תחליף
להתייעצות עם בן/בת הזוג של הקורא/ת. כל שימוש בתוכן הסיפור או
הסתמכות על חוויות הכותבת תיעשה, על אחריותם הבלעדית והמלאה של
הקוראים.