נסעתי אתמול בין קוביות ישנות
לא כל כך ישנות
אבל מספיק ישנות בשביל לזכור שכבר שכחתי אותן.
שהגעתי אל מול הקוביה שלה
עצרתי.
חיכיתי לראות אם אני ארגיש משהו.
והרגשתי.

רציתי שהיא תרד למטה.
רציתי שהיא תרד למטה תיכנס לאוטו
ותמלא אותו בריח שאני כבר כמה שבועות מנסה לשחזר.
רציתי לחייך אליה ולנשק אותה נשיקה יבשה על השפתיים.
רציתי שנתחיל ליסוע בלי לדעת לאן.
רציתי להחזיק לה את היד וליפול לתוך החמימות שהיא חפנה בתוכה.
לשכב איתה במיטה ולהסתנוור מהאור שהיא זרקה עליי.
אבל
הכי רציתי שהיא תרד למטה ותראה אותי.
כי אולי גם היא מרגישה את אותו הדבר.

אתמול
בזמן שנסעתי בין קוביות ישנות פתאום הבנתי שהרסתי הכל.
נזכרתי בכמה טוב היה לי איתה כשהיה לי רע
ובכמה רע היה לי איתה כשהיה לי טוב.
התחלתי להבין שכל מה שחוויתי איתה היה אמיתי.
כל מה שהרגשתי אליה הרגשתי במלוא העוצמה.
ויחד עם זאת התחלתי להבין כמה טמבל הייתי    
וכמה שאני לבד עכשיו.

אתמול
בזמן שנסעתי עצרתי מול קוביה אחת ישנה.
פתאום הבנתי כמה קל היה לי לשכוח
וכמה שקשה לי עכשיו להיזכר.