בדקות אלה שאני כותב את הטקסט, עבר עלי לילה לבן של דאגות
ותהיות לגבי כל מיני מאורעות שאני מצוי בתוואי שלהם, כמו בובת
מריונטה שמיטלטלת בחוטים בלתי נראים. אבל אני מחזק את עצמי
וממשיך הלאה. יצר ההישרדות אצלי תמיד מנצח בסופו של דבר. לאחר
שנגמר ליל שימורים זה החלטתי לשתף אותכם בחלום שהיה לי בגיל 13
ואני עדיין זוכר אותו בבהירות...
לילה... אני קם לפתע מהמיטה ושומע רוחות מנשבות בחלון. אני
פותח לאיטי את החלון ונגלה לפני נוף מיוחד. שלג כיסה את כל
הרחוב המוכר לי ועץ שחור כפחם הופיע על אם הדרך כשעל ענפיו
הערומים מופיעים עלים אחדים... כסופים. וכל זאת על רקע שמיים
בגווני הסגול הצונן עם קוים אדמדמים באופק. לילה סגול חשבתי
לעצמי, נראה צונן אך מזמין. בעודי משתומם מהנוף שנגלה אלי אני
רואה דמות או יותר נכון צל של דמות ההולכת במשעול הדרך. חשתי
מייד משיכה חזקה לדמות והחלטתי בליבי שאני חייב לפגוש אותה.
ברגע זה מצאתי את עצמי יוצא מהחלון ישירות על אם הדרך. לא היה
זמן להשתהות. התחלתי לרוץ לכיוון הדמות אך ככל שהתקרבתי כך
התרחקה הדמות ונעלמה. רגליי היו כמו עופרת יצוקה והרגשתי
מאובן. קולות מוזרים החלו להופיע מהצד השני של הדרך... הלכתי
לכיוון הקולות, שהחלו להישמע יותר ויותר כמו מכונת ענק הפועלת
בשקט. הלכתי בשביל המרוצף באבני רחוב מלבניות כשפתאום זיהיתי
את מבני המגורים הגבוהים שהיו ברחוב שלי, אלא שכרגע הם החלו
להסתובב כמו גלגלי שיניים ענקיים ואיתם גם מרצפות הרחוב החלו
להסתובב ברעש רועם ומקרקש. הסתכלתי באימה גלויה על המראה
המרהיב וכמעט שהייתי נמחץ למוות על ידי שני המבנים אלמלא
התעשתתי והתחלתי לרוץ חזרה לכיוון העץ. רגליי שוב הכשילו אותי
והנה עוד מעט והמכונות משיגות אותי... בקו האופק ראיתי אגם
כסוף שהופיע משום מקום כשהשמיים הסגולים משתקפים בו ויוצרים
ראי טבעי. בנשימות גבוהות ובריצה איטית להכאיב קפצתי לתוך האגם
אבל לא הרגשתי מים ובכל זאת הרגשתי שאני טובע פנימה. כך היתה
לי צלילה ארוכה למטה עד שנחתתי על בטני. הקיבה שלי התכווצה
במעין המתנה לנחיתה הכואבת אך חשתי במקום קרקע קשה את המיטה
שלי ועימה הרגשת הקלה... קמתי והסתכלתי בחוץ דרך החלון. השמיים
כבר לא היו סגולים אלא אפורים, אבל ירד שלג. זה היה בחורף 92'
בביתי בכרמיאל. השלג היחיד שירד שם היה לפני שתים עשרה שנים.