תני לי לקחת אותך למקום בו האדמה המסולעת חמה על כל טרשיה
ועשביה כשרוח קרירה ועזה מלקקת את פצעיה.
תני לקחת אותך לקו האופק הדמיוני בו שמיים וארץ נפגשים יחדיו
כשהזמן מתלפף בהם ומשנה אותם כמו שתמיד רצה.
תני לי לקחת אותך לתוך קורי נשמתי, כשאת כמו פרפר תילכדי בתוכם
אולם לא תרצי לצאת ואני אארוב לך כעכביש ואצפה בהנאה אנוכית.
תני לי לקחת אותך לתוך גופך הקריר בלהט הקיץ שחורך אותי ושורף
אותי בבעירה פנימית של תשוקות שאף פעם לא יודעות שובע.
תני לי לקחת אותך ליער של כאב מתוק כשאת שוכבת על מצע של עלים
מרשרשים כמו מיטתו של נזיר סופגת בכל נימי נפשך, בהנאה חייתית
את הכאב שלי.
רק אל תקחי אותי לעולם האפור שבו החלומות מסתיימים, ההגיון הקר
לוקח שליטה והרגש חוזר לדמם בלי הפרעה, מרוקן אותנו מנפשנו.