הלנה הבטיחה ללכת עם חבריה מהאוניברסיטה לתערוכה הזאת זמן רב.
למרות שהיא אהבה תערוכות אמנות, לתערוכה הזאת לא רצתה ללכת.
התערוכה הייתה בנושא "רוח האדם" והיא ידעה שמגוון יצירות
"פומפוזיות" יוצגו בה וקומץ אמנים שחצן ומלא יהירות עצמית
ופלספנות יתרה יהיה שם. כעבור שעתיים מצאה את עצמה מסתובבת
במסדרונות וצופה ביצירות שאת פשרן לא הבינה ולא רצתה להבין.
בנישה צדדית היא הבחינה לפתע בקיר שחור שעליו היו תלויים
רישומים קטנים וכהים. היא התקרבה אליהם.

הרישומים היו עדינים אך מלאי רגש ועוצמה, מלווים בגוונים
אפורים של צבעי מים. בכל הרישומים הופיעה אישה נערית בעלת שיער
שחור ארוך ועיניים חודרות, בעלת יופי שלא יכלה להגדירו, כשהיא
קשורה כל פעם בצורה אחרת, עירומה מובלט באופן בוטה. על היצירות
היה חתום "דניאל" בחתימה מסוגננת וחדה. היא אהבה את עבודותיו
אף כי נראה היה לה מוזר לאהוב יצירות ביזאריות שכאלו. היא יכלה
להתבונן שעות ברישומים העדינים אך האפלים.

הלנה חייכה לעצמה כשזכרה את תגובות ידידיה על הציורים הללו.
"אמנות מטורפת וילדותית של אדם חולה בנפשו", תגובה עדינה למדי
בין תגובות אחרות שנאמרו. אך אותה זה לא עניין. אני נמשכת
לטירוף בכל יצירה, חשבה לעצמה.

"נראה שאת מחבבת את היצירות האפלות שלי."
למשמע הקול השקט הלנה הסתובבה. מולה עמד גבר בסוף שנות העשרים
שלו, לבוש במקטורן שחור. פניו היו נאות ועיניו האפורות הביטו
בה, משועשעות אך חודרות.
"יש בהן משהו ייחודי שאני לא יודעת איך להגדיר אותו, אבל אהבתי
אותן."
"אני שמח שמצאת בהן משהו מעבר לחולניות הרגילה שאנשים אחרים
מוצאים בהן," הוא חייך בציניות.

הלנה חייכה גם היא. תמיד נמשכה לאנשים מוזרים ובאותו אדם היה
בהחלט משהו מוזר אך גם מושך. היא דיברה איתו כמעט שעה והופתעה
לגלות את תחומי הידע הרבים שלו. השיחה זרמה בקלילות עד שהלנה
הבחינה כי ידידיה מסמנים לה שהגיע הזמן ללכת.

"לצערי אני צריכה ללכת. מאוד נהניתי לדבר איתך, אולי יצא לי
לראות אותך בתערוכות אחרות שלך."
"הולכת כל כך מהר?" דניאל שאל אותה בחיוך מעוקל.
באותו רגע לא ידעה מה לענות. לא היתה בטוחה איך צריכה היתה
להגיב.
"רוצה להיות מודליסטית בשבילי?" קטע את מחשבותיה החולמניות.
הלנה התעוררה והחלה לגמגם.

"אני לא בטוחה לגבי זה, אני ביישנית. וחוץ מזה, למה אני?"
"קודם כל בגלל שיש לך גיזרה מאוד נאה," הוא אמר זאת תוך כדי
שהוא מביט בתאוותנות לא מוסתרת בגיזרתה הנשית והנאה, הנתונה
בשמלה השחורה והקצרה.
היא הסמיקה אולם לא היה איכפת לה הדבר.
"ומלבד זאת," המשיך, "את אדמונית, ותמיד רציתי לצייר מישהי
אדמונית עם פנים כמו שלך, פנים של אמאזונה אך יחד עם זאת
עדינים."

כשראה את התלבטותה הוציא מכיסו פתק מקומט ורשם בעיפרון מחודד
ששלף מכיס אחר מספר טלפון. "תתקשרי אליי, נסכם את הפרטים
וכמובן שאני אהיה מוכן לשלם בנדיבות. את סטודנטית ואני יודע
שלא מזיקה לך עבודה מהצד." הוא חייך אליה חיוך מהיר ונעלם לצד
השני של הגלריה כשהוא מותיר אותה משתוממת ומלאת שאלות.

לאחר כמה ימים מצאה את עצמה מתקשרת אליו, למרות שידעה כי לא
הייתה מעונינת בסוג עבודה כזה. הסקרנות הרגה את החתול, חייכה
לעצמה. כשהתקשרה אליו נדהמה לשמוע שהוא לא הופתע מהחלטתה. הם
סיכמו שתבוא לסטודיו שלו ביום ראשון בחמש. "תבואי עם מצב רוח
אמנותי," אמר דניאל בהקנטה.

כשסיימה את השיחה איתו, חשה הלנה התרגשות לא מוסברת וליבה הלם
בחוזקה. היא הרגישה פחד מסויים, אך יחד עם זאת היא ייחלה להיות
אצלו ולתת לו להביט בגופה העירום ולציירו לעיני כל. היא הרגישה
מחורמנת כשחשבה על זה. גם כשמצאה את עצמה הולכת לכיוון הסטודיו
שלו, ליבה פעם בחוזקה והיא ניסתה לשמור על ארשת פנים קרירה.

הסטודיו של דניאל היה בעיר התחתית בקומה העליונה של בית דירות
ישן. היא דפקה קלות. "בבקשה," ענה לה דניאל מהצד השני. היא
נכנסה לתוך הדירה. היא הייתה מרוהטת בפשטות אך בטוב טעם. בהחלט
ניכרת יד של אמן בעיצוב פה, חשבה לעצמה. היא עלתה למעלה
במדרגות העץ החורקות והגיעה לחדר גדול, אפלולי במקצת ומואר
בעששית נפט ישנה. שם היא הבחינה בו. הוא ישב על שרפרף כשהפלג
העליון של גופו חשוף, ועורו הבהיר בולט באור המנורה. רזה אך
שרירי. תווי פני העדינים קמוטים במאמץ כשידו משרבטת משהו לא
מוסבר על בד הקנווס.

"היי," הלנה אמרה בחיוך מבוייש מעט.
"שלום לך, יקירתי," הוא הפנה אליה את פניו וחייך. "אני כבר
מסיים. בינתיים שבי על הכורסא. אם בא לך משהו לשתות יש בירה
טובה עם כוסות על השולחן ליד."
"תודה," היא אמרה, והתיישבה בנוחות על הכורסה המרופדת, כשלפתע
לכדה את עינה דמות אחרת בחדר.

היתה זאת בחורה צעירה, בגילה לערך. עירומה של הצעירה התגלה
לעיניה של הלנה במלוא הדרו לאורה העדין של העששית. גופה היה
חטוב וקימוריו עדינים. שדיה הרכים השלימו את הקו הנאה של גופה
ועיניה הכהות והחודרות נראו חולמניות. שיערה השחור והארוך נשפך
על הקיר שעליו נשענה. ידיה - נדהמה הלנה לגלות - היו אזוקות
בשלשלאות לוו מעוקל בקיר. יופיה האפל של הצעירה הדהים את הלנה
ולפתע זיהתה אותה האחרונה בתור הבחורה מהדיוקנאות בתערוכה.

"זאת אנסטסיה, המודליסטית הכי טובה שלי ואף יותר מזה," חייך
לעברה דניאל וקרץ אליה כממתיק סוד. אנסטסיה רק חייכה חיוך קטן
בתגובה ועיניה בחנו את הלנה בשעשוע עד כי הלנה החלה להסמיק
והפנתה את מבטה. דניאל הסתכל על אנסטסיה ושניהם נראו כאילו הם
ממתיקים ביניהם סודות כמוסים בשפה שרק שניהם מבינים. הלנה רצתה
לשאול על השלשלאות אבל העדיפה לשתוק. עיניו של דניאל שוב ננעצו
בה במבט חודר אך מלא חמימות והיא הרגישה טוב עם כך למרות שבדרך
כלל מבטים מגברים אחרים לעבר גיזרתה היו סוחטים ממנה מבטים של
בוז. צליל קולו של דניאל הפריע לרגע למחשבותיה.

"יקירתי, אני צריך שתעמדי במרכז של החדר כשידייך מחבקות אותך
וכל גופך בעמידה רפוייה." היא ניסתה לעמוד כמו שתיאר. היא ידעה
שעכשיו יהיה עליה להסיר את החלוק שהגן על גופה. בהססנות רבה
עשתה זאת. למזלה ראתה שדניאל קם ממקומו ושיחרר את אנסטסיה
משלשלותיה בצליל חד. "אניס, תעזרי בבקשה לאורחת שלנו לעמוד
בתנוחה שאני רוצה. היא קצת מבויישת," חייך לעברה דניאל כשיש
בקולו מתיקות מרושעת כמעה.

הלנה רצתה למחות ולומר שהיא מסתדרת טוב מאוד לבד אולם היא
החניקה את קולה ברגע שראתה את אנסטסיה מתקרבת אליה במהירות,
ובלי גינונים מיותרים החלה אנסטסיה להזיז את רגליה וידיה של
הלנה לתנוחה הרצוייה. היא לא עשתה זאת בכוח אלא בעדינות, תוך
כדי שהיא מתבוננת בהלנה בעיניה הכהות והיפות ואומרת: "אל
תילחמי בי יקירתי, תזרמי עם זה ויהיה לך יותר קל, האמיני לי,"
ולאחר מכן חייכה אליה. הלנה שמה לב להפתעתה כי על שני שדיה של
אנסטסיה היו שני עגילים בצורת טבעות מכסף שהיוו קונטרסט
לפטמותיה הכהות.

אנסטסיה יצאה מהחדר והלנה עמדה ערומה וחשופה למול עיניו של
דניאל. המבט שלו לא הסגיר שמץ של חרמנות אלא הביע התפעלות
מגופה. הוא בחן אותה כפי שאמן בוחן יצירת אמנות חדשה מכל
הצדדים ומחפש את הדברים היפים והסוערים שבה. גופה החל לרטוט
מעט אף שלא היה קר, ולמרות זאת היא הרגישה נוח, שלמה עם גופה
ומקווה כי יוכל להפיק ממנו את המירב. היא הביטה בתנועות ידיו
הנמרצות של דניאל הנעות על הבד, וחשבה שיכלה להסתכל עליו
בפעולה במשך שעות, או יותר נכון, לעמוד למענו שעות ורק שייתן
בה את מבט ההערצה שנבע מעיניו היפות.

לאחר כרבע שעה ראתה את אנסטסיה נכנסת בשקט פנימה, כשבידה מגש
עם שני ספלים של קפה חם. כשעמדה ליד דניאל והגישה לו את הקפה,
היא ירדה על ברכיה והניחה את הספל על השולחן הקטן שלידו, למרות
שלא היתה צריכה לעשות בכלל מחווה כזאת, חשבה הלנה בהפתעה. לאחר
מכן ישבה אנסטסיה על הכורסא כשהיא עדיין במערומיה, שילבה את
רגליה ולגמה קלות מספלה תוך כדי שהיא מסתכלת על הלנה בשביעות
רצון. הלנה הסתכלה בה בחזרה באי נוחות, אך גילתה כי היא מסמיקה
וחשה חמימות מתפשטת בכל גופה.

לאחר שאיבדה הלנה את משמעות הזמן בראשה, ולאחר ששריריה התרגלו
לתנוחה, ראתה את דניאל קם ממקומו ומסמן משהו לאנסטסיה. היא קמה
ממקומה בחינניות וניגשה להלנה כשהיא עוטפת את גופה בחלוק כאילו
היתה מתנה יקרה. הלנה שחררה את שריריה הדואבים, אך למרות זאת
הרגישה מתיקות בתוכה. דניאל ניגש אליה ולחץ את ידה בעדינות עם
שתי ידיו.

"תודה לך יקירתי על כך ששימשת השראה נפלאה ליצירה שלי."
הלנה חשה בסומק עז שצבע את לחייה וכל גופה בער בפנים.
"אני גם מודה לך על חוויה מאוד נעימה, שהיה לי הכבוד לעמוד מול
אמן כמוך," ענתה.
דניאל הביט בה מספר שניות ולאחר מכן חייך.
"אכן, זה היה לי לעונג. אני אמתין לשובך לפעם הבאה".
הלנה חייכה אליו בחזרה וירדה עם בגדיה במדרגות תוך כדי שהיא
ממלמלת שלום חפוז לאנסטסיה ודניאל.

למטה ראתה מעטפה עם שטרות ועליה רשום שמה. היא ראתה שיש בה
הרבה כסף ורצתה לחזור ולמחות על כך, אולם על צידה השני של
המעטפה היה כתוב: "אל תחשבי על החזרת כסף אליי". היא חייכה
לעצמה והחלה להתלבש ולאחר כעשר דקות היתה מוכנה לצאת. היא עמדה
לסגור את הדלת כשלפתע נזכרה ששכחה לשאול את דניאל מתי הוא רוצה
שתבוא אליו פעם הבאה.

היא עמדה לשוב לחדר העליון כאשר החלה לשמוע רחשים מוזרים
למעלה: צלילים מתכתיים וגם רעשים עמומים של דיבורים וצחקוקים
ואף רעש חד של משהו שנשמע כמו הצלפה. הלנה סגרה את הדלת על מנת
שיחשבו שיצאה, אולם היא רצתה לבדוק אם הכל בסדר למעלה. היא
ידעה שיותר מאשר כוונה לעזור כיוונה אותה. הייתה זו הסקרנות
שלה והיא כעסה על עצמה, אך בסופו של דבר מצאה עצמה עולה חרישית
במדרגות, כשהיא מסתכלת על הרווח בין הדלת שהיתה פתוחה מעט
למשקוף. להפתעתה, ראתה התרחשות שהדהימה אותה וזעזעה אותה
כאחד.

רגליה של אנסטסיה היו מחוברות לשלשלאות שיצאו מהרצפה. גווה היה
מקומר בזוית של כמעט תשעים מעלות וידיה היו קשורות בשלשלאות
לתקרה. ישבנה הלבנבן הובלט עקב כך ונראה מגרה במיניותו
המתפרצת. סימנים אדומים ניכרו עליו. דניאל עמד שם כמו זקיף
שחור כשעל פניו הבעה תקיפה אך מלאת עונג. שערה היפה של אנסטסיה
השתפך גלים גלים על גופה החלבי ופניה התעוותו בכאב, אך עיניה
הביעו אושר בל יתואר.

"היית ילדה רעה היום, ראיתי אותך כל הזמן לוטשת מבט לכיוון
הלנה, הלא כן?" שאל אותה דניאל בדיבור שקט אך מלא כוח.
"כן, אדוני," ענתה אנסטסיה בחיוך מלא תאווה, "היא מאוד יפה
אדוני".
לפתע הניף דניאל את ידו והלנה ראתה להפתעתה שבידו הוא מחזיק
שוט בעל זנבות רבות מעור שחור. השוט הונף וניתך ברעש חד על
גופה של אנסטסיה, משאיר על ישבנה הלבן פסים אדומים נוספים של
צבע.

אנסטסיה זעקה מעט ודניאל תפס את שערה והפנה את פניה אליו.
"נתתי לך רשות לכך?"
"לא, אדוני," ענתה אנסטסיה במהירות. "האדון צריך להעניש אותי
בחומרה על כך."
"לא בחומרה," אמר לה דניאל ברכות, "אחרי הכל היא באמת יפה וקשה
להתעלם מכך."
ידו הפנויה ליטפה את גופה החטוב ועיסתה את שדיה. אנסטסיה החלה
לגנוח בתאווה בלתי נשלטת. גופה התפתל.

"אני אוהבת אותך, אדוני," אמרה לו ברכות.
"גם אני אותך, יקירתי," השיב לה דניאל, כשלפתע נראה כחוכך
בדעתו ועיניו כמעט ניפנו לעבר הדלת. הלנה, שעד כה היתה מוקסמת
מהחזיון שניגלה לפניה, שבה לעשתונותיה והתרחקה מהדלת. לאחר מכן
ירדה מהר ככל שיכלה במדרגות לכיוון הדלת הראשית ומשם יצאה
לכיוון הרחוב.

רוח קרה טפחה על פניה אולם היא הרגישה איך פניה בוערים בזכרה
את מה שראתה בדירתו של דניאל. היא חשה זעזוע עמוק, אולם מצד
שני, להפתעתה, גילתה שהיא מייחלת להמשיך לראות את ה"מחזה"
שנגלה לפניה. היא הידקה את צעיפה לצווארה, ממהרת לדירתה תוך
שהיא בקושי מצליחה להסתיר את התרגשותה משותפתה לדירה. מתי היא
תהיה בסטודיו של דניאל שוב?