אנשים בודדים רבים התגוררו בבניין-ילדותי. רוב הדירות הושכרו
בדמי-מפתח.
אני חושבת שכל הבניין. אינני זוכרת.
דמי-מפתח; בדמים אתה פודה את האפשרות לפינה משלך, לאחר שדמך
הוקז כדי להשיגם...
על החלונות המאובקים שבחדר המדרגות, חלונות מאורכים וצרים
שאינם נפתחים לעולם, היו מודבקות דרך-קבע רשתות-נייר מצהיבות
של מלחמה.
איש לא טרח לנקות את החלונות ולגרד מהם את שאריות העבר.
בדידות בטוחה יותר מאחורי סבכות-נייר וחלונות אטומים לאור.
חצר לא הייתה לבניין, חוץ מחצר פחי-האשפה.
אינני זוכרת ילדים בבית ההוא.
עד שהייתי כבת שבע שנים, לא היה לי היכן לשחק (חוץ מאשר בגינה
מרוחקת, מהלך שני כבישים, אליה הלכתי לפעמים, בסופי שבוע עם
אחד מהורי או עם שניהם).
בתצלומים מגן הילדים, אני תמיד לבד, גם כאשר ילדים אחרים
סובבים אותי.
הגננת טענה בפני אמי שאני "לא חברותית", משחקת תמיד עם עצמי,
לא יוצרת קשר עם ילדים אחרים.
הייתי יושבת בארגז החול או בפינת הגן ופורמת את שרוכי
הנעליים.
חליתי לעתים קרובות ותקופה של מספר חודשים שהיתי בבית לבד. לא
הלכתי לגן, מכיוון שכססתי את ציפורני אצבעות-ידי עד זוב-דם.
רופאת-הילדים אסרה עלי ללכת לגן בגלל החשש מזיהום ואמי הייתה
מטבילה את ידי ערב-ערב בקערה של מים חמימים, מים מעורבים
בגרגרי קלי, שאהבתי לראות אותם מתמוססים וצובעים את המים
בסגול. הטקס נמשך במריחת משחה צהובה שהדיפה ריח רע, וחבישת כל
אצבע בנפרד.
לא ראיתי הרבה ילדים באותה תקופה. חוץ מילדים בני משפחה לא
הגיעו ילדים לבית.

כאשר נכנסתי ללמוד בכיתה א', ישבתי בספסל שבקצה הכיתה. גבוהה
מדי. שלא אסתיר. לבד.
למדתי לקרוא.
לפעמים הייתי יוצאת לחצר, מסתכלת על הילדים האחרים, מתרוצצים
לכל עבר, צוחקים, צועקים, משתוללים. לא מצטרפת. חוזרת לכיתה.
לקרוא.
הייתה לי חברה אחת.
הכרתי אותה בגיל שהוא מעין אזור דמדומים שבין הגיל שממנו אינך
זוכר לגיל בו מתחילות תמונות זיכרון להיחרט בזיכרונך. למרות
זאת, כאשר אתה גדל אומרים לך: "לא יכול להיות שאתה זוכר את
זה!"
אולי הייתה באמת ואולי המצאתי אותה. אין זה משנה. היא הייתה
לחברה אמיתית לגמרי. דברתי אתה, שתפתי אותה במחשבות, באירועים,
באפיזודות חולפות. דברתי אתה בקול רם. חשבו שאני מדברת אל
עצמי.
את הצורך בדמויות נוספות מלאו הספרים.

ספריית "מירה".
עשר דקות מהבית.
בין קולנוע "אסתר" לסניף הדואר.
בין היכל החלומות לשעה לתורי הביורוקרטיה הנצחית, מצאתי את
עצמי יום-יום בין מדפי-מתכת עמוסי ספרים שכריכותיהם זהות,
אפורות-חומות-מנומרות.
כל אחד מהם דומה למשנהו, כמו בני אדם זרים; עבים יותר, דקים
יותר, נמוכים וגבוהים, מדיפים ריח זהה. סממנים חיצוניים.
העדפתי לפתוח ספרים. הילדים לא עניינו אותי (וגם לא התעניינו
בי). הילדים נותרו זרים.
את הרהורי הקריאה, את ההתלהבות, את האכזבה, חלקתי עם "חברתי".
בדרך מן הספרייה לבית, נמוג העולם סביבי. נברא עולם חדש;
לפעמים נוף כפרי, לעתים עיר אירופית, לעתים- מדבר.
ספר אחד מן השניים ששאלתי היה מונח תחת משנהו, הפתוח לפני.
את הדרך לבית עשיתי בקריאה.
עליתי במדרגות, נכנסתי לחדרי. במיטה, עד שעת השינה, גמרתי
לקרוא את שני הספרים.
ביום המחרת חזר הריטואל על עצמו.

לא משנה באיזו תיאוריה פסיכולוגית בוחרים. כל אחת מהתיאוריות
טוענת כי אישיותו של האדם מעוצבת בשנות חייו המוקדמות.
במהלך החיים אנו עוברים שינויים;
מעצבי-פנים שונים חולפים על פנינו, נכנסים לביתנו. חלקם שוהים
במחיצתנו זמן רב יותר ולעתים עורכים "רמונט" כללי, חלקם מזיזים
רהיטים; יש כאלה שמשאירים רק כרטיס-ביקור...
אותם מעצבים, אם אנושיים ואם לאו, אינם יכולים לבנות מחדש או
להעביר אותנו ל"דירה" אחרת:
בבסיס-חיי עומדת תמיד אותה דירת דמי-מפתח, דירת הבדידות-המוגנת
(על משקל שכירות מוגנת) בבניין ילדותי.