ואתה אומר שאתה לא מבין אותי. שאני זרה לך פתאום, כזרות הגאות
אל השפל. ואני נראית בעיניך כזאת קטנה, כזאת קטנה.
אתה מסתכל לי בעיניים במבט קר, שעד לאחרונה היה חם ומלווה
בחיוך, ושותק, ולפני שאני מספיקה לזעוק לשמיים ולקרוא לך
מהערפל, אתה נמוג בתוכו, נעלם כאילו לא היית שם מעולם. הערפל
משתלט על חיי.
הכל מעורפל, אין לי מושג איפה אני נמצאת. הרצון לברוח גורם לי
לנוע בעיוורון בינות לתוואי שטח חסרי פנים, אך מוחשיים
לקרסוליי הנשחקים ולבהונות רגליי הנכחדות. ידיי מלאות שריטות
מענפים בלתי נראים וכל גופי מלא פציעות מוחשיות מהסכנות חסרות
הגשמיות אשר מרחפות בקרבתי, בקרבי.
כל שמץ של חמלה שחשבתי שיש לעולם כלפיי מתפוגג בלהט אבחת הסכין
המרחף דרך קבע מעל חוט גורלי, מלפף ונושך אותו, בהיות הדבר טוב
בעיניו.
הגישוש מעמיק חדור לנשמתי, קורע נימים של תקווה וגידים של
אופטימיות זהירה, פוער חור עמוק בתוכי שלעולם לא יחזור להיות
כשהיה. ניצוצות של הבנה נקרעים ממני ופורחים אל חלל היקום
הפרוע, הריק. אני לא מבינה.
קר לי, ואני עומדת, גופי עירום ועריה, קשורה לעמודים שכבלתי את
עצמי אליהם לפני שנים ולא זוכרת איך להשתחרר. הערפל נושך את
גופי כמו היה מלתעות. הכל עמום ורק הכאב חד ונקי, יצירת
אמנות.
חוסר המוכנות להתמודד עם עצמי ועם העולם שממעל, מסביב, מעבר,
רק מגביר את תחושת הכאב, כמו מחטים קטנות, שיני פיראנה או חרב
משוננת להפליא הנוגסת, לאט-לאט וברעב גדול, בבשר הרך, החם,
הלח. וזה מה שאני. גוש בשר.
והאין כולנו בעצם? |