כל החיים שלי, ניסיתי לרצות אותך. אמרת לי תמיד כמה שאני לא
בסדר. שאני שמנה, שאני מטומטמת, שאני לא עושה את זה כמו שצריך,
מה לא?
וכל החיים שלי ניסיתי לרצות אותך. אמרת לי שאני שמנה, הרזתי.
ירדתי 10 קילו, ועוד בזמן שהתפתחתי. הייתי בסדר לפני, אבל את
אמרת שאני שמנה. הייתי אנורקסית בגללך. ובולימית.
אמרת לי שאני מטומטמת, הוצאתי בשבילך מאיות. כל החיים שלי לא
קיבלתי ציון נמוך מ- 75. על 85 במתמטיקה בכיתי בגללך. התביישתי
להראות לך.
כל החיים שלי ניסיתי לרצות אותך. לא השקעתי בחברים שלי כדי
שאני אשקיע בך. לא היו לי כמעט חיי חברה בשבילך. וכשכן התחלתי
לפתח, את כעסת שאני לא משקיעה בך ושאף פעם לא השקעתי. היית
כועסת שחברים יותר חשובים לי.
כל החיים שלי ניסיתי לרצות אותך כדי שפעם אחת תגידי לי שאת גאה
בי. השקעתי את הנשמה שלי, את הגוף שלי, את הבריאות שלי בשחיה.
כשאחים שלי עלו לאליפות, עודדת אותם. אמרת להם כל הכבוד. כשאני
עליתי לאליפות אפילו לא באת.
כשהייתי חוזרת מאימונים, תשושה, מרגישה רע, אפילו לא טרחת לקום
ממקום שלך על הספה מול הטלוויזיה להגיד לי "היי". להכין לי
אוכל. הייתי חוזרת הביתה בתשע וחצי או עשר בלילה והייתי צריכה
להתחיל לבשל בשביל עצמי.
כל כך ניסיתי, מרוב מאמץ ולחץ כבר פיתחתי אסטמה. אבל המשכתי.
התעלמתי. התגברתי על הבעיה. לחמתי בה. כמעט נחנקתי למוות בדרך.
אבל חשבתי. חשבתי שאולי אם באליפות אני אצליח להשיג לך מדליה,
תהיי גאה בי.
כל החיים שלי, הרגשתי את השנאה שלך כלפי. ידעתי שבעצם רצית רק
3 ילדים, לא 4. ואני הרביעית. בי כבר לא השקעת. חיפפת. אחים
שלי שמשו לי הורים. הם בישלו לי כילדה, הקריאו לי סיפורים,
לימדו אותי לשחות, קראו לי, לימדו אותי לשחק משחקים, עזרו לי
בשיעורי בית.
בסופו של דבר זה היכה בי. אין לי מה לרצות אותך. למה? כי אני
בעצם שונאת אותך. את פרפקציוניסטית. שום דבר שאני אעשה, לא טוב
בשבילך. ובלילה, היו לי חלומות על היום שתמותי. ודמיינתי את
עצמי שמחה. סוף סוך מסוגלת לחוות את החיים עצמם. או לפעמים,
אני חולמת על זה שאת ואבא תתגרשו. ואני אעבור לגור איתו.
והחיים שלנו יהיו נהדרים יחד. כי הוא מבין אותי. הוא ידוע איך
הורה צריך להיות.
הוא מבין, שילד יכול להיכשל.
ואת, את סתם פרפקציוניסטית מטורפת.