"זה לא ילך, איזי." קולה בטלפון נשמע יותר מתוק ויותר צרוד
מאנפף. "לא בגשם כזה."
הגשם התחזק, ולשוורצי ונגרו וחבריהם היה מצב רוח ביתי.
"אולי תבואי בלי החיות?"
"זה לא אותו דבר. תבוא אתה. הכתובת על הכרטיס ביקור."
את שקיקי החטיפים, נחשי הגומי, ביצי ההפתעה והפרסים ארזתי
בשקית גדולה וכחולה, הכי יפה שמצאתי בדירה. עטפתי בשקית ניילון
גם את נעלי הקמוטות והחרוצות ואת הכובע של הדובון, הגנה
דלפונית נגד דליפות.
נראיתי כמו הומלס.
והייתי הומלס, אבל לפני תחנת המשטרה, כשידי התרוממה מעצמה
ללחוץ על כפתור הפעמון, הרגשתי כזו מין התרוממות רוח. זה לא
היה "אושר כתפיים", כזה שאינו מספיק לעטוף את כולך, ורק כתפיך
נעטפות בו. זה היה אושר מהביל זגוגיות כמו מרק עדשים בליל
חורף.
כמו עכשיו.
"שנייה, אני במקלחת."
שמעתי אותה היטב.
הבל חמים וריחני עלה מאשנב האמבטיה שהשקיף לחלקו הפתוח של חדר
המדרגות. מי שיהיה נועז מספיק לטפס מעל למעקה הבטון הגבוה,
יוכל לחזות בבת שבע רוחצת.
ראיתי את הידית נלחצת כלפי מטה. ללא סיבוב מפתח במנעול נפתחה
הדלת לחריץ צר, ונשמע רחש קל, כאילו התרחק הפותח בזריזות.
אירית היתה עדיין במקלחת, שמעתי היטב את המים הזורמים, זיהיתי
אפילו את השיר של פוליקר שזמזמה. המתנתי, ולבסוף הדפתי את הדלת
הפתוחה ונכנסתי מופתע ומעט נבוך. הייתי בטוח שהיא לבד ולא
הבנתי מי פתח את הדלת ומדוע ננטשתי על הסף.
דירת קרקע קטנטונת - "סלון", מסדרון קטן הפונה לכיוונו המשוער
של חדר האמבטיה, חדר נוסף מולו ומטבחון זעיר.
מולי ניצבו דלתות זכוכית כפולות הפונות למרפסת, ומאחוריהן
דלתות סורג פתוחות. דרכן ניתן היה לראות את החצר המוארת באור
יקרות של שני פנסי רחוב. יצאתי למרפסת, והשקפתי החוצה. כלובים
עמדו ליד הגדר האחורית ולול גדול ניצב בפינה. דומיה שררה שם,
תנומת לילה חורפי.
"תיזהר, הדלתות האלה נפתחות רק מבפנים."
חלוק מגבת גברי מפוספס עטף את גופה וטורבן מגבת נכרך לראשה.
"ככה זה נראה כאילו שיש לך שיער ארוך."
אלה היו המילים הראשונות שעלו בדעתי. הבהלתי את עצמי כמו קודם,
כשפצחתי בזמר בתחנת האוטובוס. כאילו לקיתי בתסמונת טורט. משהו
פעל עלי כמו סם-אמת.
"קר לי בראש. טוב שלא ראית אותי לפני חודש, הייתי לגמרי קירחת.
חשבתי שנדבקתי מאורי בכינים, כזאתי שטות, כבר פגשת את אורי?"
היא אחזה בידי, ומשכה אותי אל פנים הדירה המחוממת. עמדנו ליד
דלת החדר הסגורה.
"טרם."
חייכתי, אבל בזווית הפה רעד לי החיוך. קיוויתי שאורי הוא חברם
לחיים של שוורצי ונגרו, אבל כבר ידעתי שלא.
"אורי!" היא המתיקה את קולה "אורי'לה, בוא'נה, אל תהיה כבד.
תכיר את איזי."
ידית הדלת נלחצה מטה לאטה, והדלת נפתחה. צל דק, ארוך וכהה נראה
במטושטש מאחוריה. הוא פסע לעברי מתוך אפלולית החדר, וצנח ברכות
לרגלי, פוער מולי חיוך נורא של דוברמן.
הייתי חייב לחרבן.
כמעט תלשתי את דלת האמבטיה מציריה וכמעט החלקתי על הרצפה
הרטובה, מותיר עליה עקבות בוץ עדינים.
מעי נסחטו והתפתלו כמו נחשים ממעלות הקיבה ועד מדרונiת הרקטום.
זעקתי כשיצאו לאוויר העולם גושי ענק חוסמי מעיים, צפיעים חומים
וגמישים ורסק קיבה מצחין.
שלשול צלול סיים את מופע האימים וסחט ממני עוד אנקה אחת בקול
ענות חלושה.
בשארית כוחותי נגררתי למקלחת.
זו תסמונת טורט, אני באטרף של אמת. אני רוצה להתרחץ כאן, ומשום
כך אני מסיר את בגדי ומטהר במי-אש את הגועל המחליא מגופי.
"תישאר."
היא היתה מאוד יפה בשמלה כחולה ובסרט קטיפה שחור שנכרך סביב
הגולגולת הקצוצה. היא הושיטה לי את החלוק המפוספס שלבשה קודם.
"תתני לי פיג'מה של אורי'לה?"
"לא צריך פיג'מה. בבוקר נחגוג על השקית הפתעה?"
"בצהרים אני חוזר לצבא."
"זה בסדר. טייק איט איזי. רק רציתי שתראה את השמלה." והיא
הסירה את השמלה ונותרה בסרט קטיפה שחור בלבד.
עירום ומלא אמון כמו תינוק שרק נולד נכנסתי תחת השמיכה, והיא
הסתירה אותי בערמומיות כל אותו הלילה.
אי אפשר היה למצוא אותי.
היה בוקר חורפי כחול ומקסים. אורי השתובב בחצר כמו גור. הוא
נבח על כלובי המכרסמים ועל החבר'ה בלול.
"בחורה לבד בקומת קרקע צריכה כלב. אורי'לה נורא מפחיד אבל לא
מסוכן, ואני מכירה אותו מאז שהיה גור."
הפה שלה היה מלא במבה ונחשים צבעוניים מגומי, והיא קרקשה עם
הקש בתחתית כוס גבוהה של מיץ פטל. שוורצי ונגרו שתו מהקערית
שעל השולחן.
"נראה לי שאני מתאהבת. אף פעם לא הרגשתי ככה קודם. הם
נהדרים."
היא הושיטה לנגרו מקל מלפפון והוא כרסם אותו בהתלהבות.
"עם שוורצי-את-נגרו ושות' אני רכה כמו שמיכת פוך, אבל עם
דוברמן צריך להיות קשוח ואקטיבי. אורי עבר אילוף אצל מיכאל
אברק, והספר שלו, 'המדריך למגדלי דוברמנים', הוא האורים
והתומים שלי. זה כלב יציב וחזק מאוד, מחובר היטב לשורשיו
הזאביים, יודע את מקומו בלהקה ונאמן למנהיג. רק עם בעלים חלש
ונטול סמכות עלולות לצוץ התכונות השליליות. אבל הן הולכות
ונעלמות במרוצת הדורות, מפני שכל דוברמן קטלן מחוסל מייד".
"למדת הכול בעל פה?"
היא חייכה.
אורי התחכך בגבו בדשא הרטוב, ארבעותיו פרפרו באוויר.
"תסתכל עליו," אירית צחקה "איזה אינפנטיל."
היה לה שיעור בוקר בגן. עזרתי לה, לקחתי את שוורצי-את-נגרו
ושות' בכלוב, והיא לקחה דפי צביעה, שקית אספסת וכמה ירקות.
אורי נבח אחרינו.
ילדה אחת ישבה כל הזמן לידי. היא פחדה מנגרו ואני החזקתי אותו
כדי שהיא תאכיל אותו במקלות מלפפון.
אחר כך הייתי צריך לנסוע, ואירית היתה צריכה לנסוע לחוות
התוכים בציפורי. נפרדנו צפונדרומה, אל פאתי האמפליטודה, על מנת
לשוב למרכזה בקרוב.
חלק ב'
מזה זמן רב טובלות פסגות-ההרים באור.
המילואים, מבחני הסמסטר, העבדות בשמירות הלילה, שותפי הבלתי
נסבלים לדירה וצמד הזרים שהביאוני עד הלום - הפסגות הנישאות
איבדו את צלליהן ונראו נמוכות יותר.
שיתפתי אותה במבחן האש הסודי. היא לא צחקה. היא אמרה שלמרצה
בתולדות עם ישראל יש עיני קאפו.
גיליתי לה שאני רוכב על פונקצית הסינוס, נע באמפליטודה שבין
"אחד" ל"מינוס אחד", ואיך תקופה ארוכה דשדשתי תחת ציר ה- x
ב"מינוס אחד", שהתגלה לפתע כ"אחד" מרהיב.
"דווקא "אחד" ו"מינוס אחד"? גם בלי להבין כלום במתמטיקה זה
נראה לי פטאליסטי. מי אמר שאחרי כל עלייה ממתינה ירידה? תוכל
להעפיל בלי פחד גבהים לאן שתרצה. יש עוד פונקציות. תבחר
אחרת."
איזו נאיביות.
אבל רק אחרי שפגשתי את הוריה הבנתי מהי תמימות. למעט שגיאת
הכתיב שהטילה צל כבד על דמותם, הם היו אנשים תמים ושלמים.
הם היו מסתירים אותי.
אצל הורי ביקרתי מפעם לפעם כדי לשמור על שקט תעשייתי. לפני
ביקורה הראשון בביתם גיליתי לאירית את שמי האמיתי.
אמי היא "מאדאם פליטות פה מתוכננות". הטעות בשמי היא, אמנם,
שלה, אבל היא יודעת שהטמטום שלה מכתים את קורות החיים שלי, ועל
מבוכתי היא מתענגת.
"אורי יוכל לבוא להורים שלך?" שאלה אירית.
החוורתי.
כבר סומנתי כאויב. אורי עמד על זכותו לפתוח בפני את דלת ביתה.
אירית היתה צוחקת, אבל במקום עמוק בתוכי הרגשתי שמנהיגת הלהקה
מנמנמת בשמירה.
"הוא מת עליך", אמרה וגירדה בצווארו.
סבלתי מביעותי לילה. שילוב פני הכלב המחודדים והגוף הכמו
אנושי, ההולך על שתיים, שיתק אותי. כשהיה פותח את הדלת, הסתמן
חיוך תחת חרטומו. כלבים מרגישים את זה.
"בהחלט לא." אמרתי "הם שונאים חיות."
אבא שלי ישב כרגיל בכורסת הטלוויזיה. קוביות גזר ומלפפון,
שנתפסו באצבעותיו העבות, מצאו עצמן בזו אחר זו בתוך פיו. אמא
ליוותה אותנו פנימה. שפתיה טויחו באדום, וריח תבשילים עלה
מהמטבח. היתה באוויר השתדלות מפתיעה. היא חייכה אל אירית
והושיבה אותה לצדה על הספה הכפולה. איך הייתי מעדיף להיות
במקום אחר. כפות ידי התאגרפו.
"אז את החברה החדשה של איזר?" שאל אבא בפה מלא גזר ועיניים
בטלוויזיה.
"מה חדשה?" אמרה אמא בקול הסיגריות המעובה שלה "לקאקר הזה עוד
לא היתה חברה, לא כמונו שהתחתנו בני תשע עשרה עם בטן של חודש
חמישי, החבר'ה האלה, מיץ עגבניות זורם להם במקו..."
"איזי הוא גבר של אשה אחת." אמרה אירית.
"איזי?" שאלה אמא "חשבתי שקוראים לו איזר."
"יופי של שם." אמרה אירית.
"את יודעת שאין שם כזה?"
"למה לא? הנה הוא לפנינו." השיבה אירית.
"פחחח, זאת סתם שגיאת כתיב, עד היום אני לא בטוחה איך כותבים."
"מי שלא מרוצה, יכול להחליף שם במשרד הפנים. גם בשם שלי יש
שגיאת כתיב, אבל אני מאוד מחוברת אליו, יש בו אור. פעם הערתי
לאמא שלי, והיא אמרה ש'אירית' היא הכלאה בין עירית לאיריס, היה
קשה לה לבחור ביניהם, ובכל מקרה אני הפרח שלה."
חיוכה המתוק של אירית מתח את סבלנותה של אמי עד פקיעה.
לפני המבצע העברתי לאירית סיור הכנה מדוקדק. על כל התגרות
השיבה בפעולת תגמול, וכל שביל בשדה המוקשים היה נהיר לה היטב.
כמעט כל שביל.
אמא ישבה בחיבוק ידיים, הנשק החביב עליה נותר ללא שימוש. אבא
נראה מוטרד, משהו היה לא בסדר. תודעתו העמומה לא הצליחה לפענח
מהו הדבר.
"מה את עושה?" גישש אבא לעבר פענוח, והאגרופים שלי כאבו ממתח.
"סטודנטית."
"עובדת?" אמי העלתה על פניה הבעה חמורה על סף נזיפה.
"הורי לא רוצים שאעבוד, אבל אני מממנת את הלימודים, וההורים
עוזרים רק בכלכלה. הנה הצוות..."
אירית הוציאה מכיס הסוודר את ה"שגרירים".
שוורצי-את-נגרו התרוצצו על שולחן הקפה.
"יש לך גן חיות?" נזעק אבא, ואמא שאלה, "יש לך קרקס?" ומיהרה
להזיז את הכיבוד.
"אני מצטערת, איזי אמר לי שאתם לא אוהבים חיות, אבל חשבתי שהם
כאלה מתוקים שבטח..."
"לא אוהבים חיות? מה פתאום?"
"כי כשרציתי להביא את הכלב..." אירית השתתקה. היא הביטה סביב
והבחינה שסטתה למשעול צדדי.
"כלב?" חייכה אמא וקמה ממקומה "יש לך כלב? ולאיזר לא בורח
במכנסיים? פעם..."
"אנחנו צריכים ללכת עכשיו." אמרתי.
זה היה מגושם, אני יודע, אבל לא היתה לי ברירה.
"מה אתה בורח, איזר?" אמרה אמא. "עוד לא ישבנו לאכול."
חיוכה נמחק כשיצאנו.
"אני לא יודעת מה עבר ביניכם, אבל עד שלא תלמד להשלים ולהתפייס
ולסלוח, תמשיך להיות איזר הבורח במכנסיים."
לא עניתי.
"ישנם אנשים שאינם מתאימים להיות הורים, אבל הם יכולים להיות
אנשים טובים בכל קנה מידה אחר."
לא אהבתי את זה.
אלו אמירות נטולות אמת.
מיד היא תגיד שגם הוריה אינם מושלמים.
"אתה חושב שההורים שלי מושלמים?"
חלק ג'
בחופשת הקיץ יצאתי למילואים מתואמים מראש בלי לחץ.
בסוף השבוע חזרתי הביתה. חלומה הישן של אירית, פינת ליטוף, קרם
עור וגידים. היא קיבלה רישיון עסק, ובקצה החצר התכוונתי לבנות
ספסלי עץ. רק כמה קורות היו חסרות, ולקחתי את הוואן של אבא שלה
לנגריה.
אירית נשארה בבית להאכיל את החיות.
הנייד צלצל כשכבר הייתי באוטו.
"אתה שומע? נתקעתי בחצר בקורה. לא יודעת, כנראה שברתי רגל, זה
די כואב."
"שלא תזוזי, אני כבר בא לקחת אותך למיון."
"אל תמהר. אורי'לה הוא כזה נשמה. מזל שהשארתי את הדלתות של
המרפסת פתוחות, נשענתי עליו ואיכשהו קיפצתי למיטה. הספקתי
לפתוח את המנעולים של הכלובים. הכלובים סגורים, והחיות לא
יכולות לברוח, אבל כשתגיע, תיגש קודם כל לחצר ותנעל אותם."
ממילא פניתי ישר לחצר. בוואן היו כמה קורות ארוכות, שלא ניתן
היה להכניס אותן הביתה. נכנסתי ברוורס בזהירות, כשאני מביט כל
הזמן לאחור. הארנבים היו מצליחים לברוח לפעמים גם מכלובים
נעולים.
הם היו פתוחים לרווחה.
נוצות התעופפו ברוח.
סורגי המרפסת היו פתוחים, אך דלתות הזכוכית היו סגורות מבפנים.
משך זמן אינסופי שעטתי דרך חדר המדרגות אל הדלת הקדמית.
הסתערתי עליה, כשהמפתח אחוז בידי כמו כידון, אבל מפתח היה נעוץ
גם מצדה השני.
"אירית!" קראתי בעד אשנב האמבטיה. היא לא ענתה.
חזרתי לחצר, אל הנוצות העפות ברוח, אל דבלולי הפרווה והשלוליות
האדומות, ושברתי את שמשת הזכוכית.
הבית היה דומם.
"אירית!"
ידית הדלת בחדרה נלחצה כלפי מטה.
הוא עמד בפתח.
מחייך.
שוורצי ונגרו הוטלו מפרפרים לרגלי.
"איזי..." קולה היה רך ולחשני "...צריך לתפוס פיקוד על
הלהקה."
לאט, כנכנעת הרימה את ידיה למעלה. זרת שמאל לא היתה שם. הסדין
היה אדום.
"המנהיגה פצועה..." קולה נחלש, אוויר חדר בין המילים. "...נתן
לך מתנה... שוורצי ואת נגרו. האחרים מתים... אוהב אותך. איזי
...היה הורג אותי אם... לא היית בא. אורי מחכה לך. "
כל מיתרי הבס בגרוני נקראו לדגל הפיקוד.
"טוס מכאן יא אפס, לך, לך תביא ביד."
אבל צליל לא בקע משם, רק חרחור צרוד.
ושתיקה.
זעקת כאב ליוותה את מעי המתפתלים כמו נחשים ממעלות הקיבה ועד
מדרונות הרקטום.
בעד ערפל אין אונים מסמא ראיתי אותה שולחת את ימינה אל המדף
שלצד המיטה. היא נאנחה בכאב ולקחה משם את הנשק שלי.
סוף דבר
"את הכל נשאיר מאחורינו", היא אמרה. "יש הרבה על מה לדבר, אבל
אנחנו נשתוק."
יד שמאל נטולת זרת היתה מוטלת בכף ידי, רגל מגובסת נתלתה
במשקולת תקרה, תחבושות כיסו את המקומות מהם נקרע מעליה עור
גופה בטרם ירתה בו.
שוורצי ונגרו הביטו בנו מתוך הכלוב. שוורצי צלע מעט. נגרו היה
חסון יותר.
"לא תוכלי לברוח, אירית, ידך נתונה בידי. ישנם אנשים שאינם
מתאימים להיות מנהיגים של להקת זאבים, אבל הם יכולים להיות
אנשים טובים בכל קנה מידה אחר. תוכלי להשלים ולהתפייס ולסלוח?
אירית?"
היא לא ענתה.
הצבתי מול עיניה תמונה בשחור לבן. אם צעירה מתכופפת ליד עגלת
בנה. הילד מצביע על משהו, ידו מסתירה את פניו. תסרוקתה של האם
גבוהה ויש לה פרופיל חד.
רואים שזו אמא שלי.
"כשהיינו אצל ההורים שלי, אמא שלי רצתה לספר לך משהו.
הרגע הבא נמצא מחוץ לפריים.
את שומעת, אירית?
את שומעת?"
אירית שתקה.
"
כלום לא קרה!
אמא אומרת ומחייכת, והחיוך הזה של 'כלום לא קרה' טובל וחוזר
ומטהר את השרץ.
כשהראש לא עובד, עובדות הרגליים.
חיוך נוסף.
אני פשוט פוחדת, פוחדת וכלום לא יעזור...
ועוד חיוך.
איזר היה בן שנה או שנתיים. הוא ישב בעגלה, מרח לחמנייה עם
שוקולד ברוק ובנזלת, ואני השתגעתי כבר לחזור הביתה.
כמה שנאתי את הטיולים האלה.
מדרכות ארוכות נמתחו לפני, והעיניים שלי היו עצבניות משמש.
סובבתי את העגלה בסיבוב הגדול חזרה, והתחלתי לספור גדרות
ושערים - גדר חיה עם שער עץ, גדר לבנה מקולפת בלי שער בכלל,
גדר גבוהה כמו חומה עם שער ברזל ענק. עברתי את כולן. הנה הרחוב
האחרון.
בשער הברזל מאחורי חרק המנעול, ומישהו כחכח בגרונו.
'סליחה, גברת...'
מילה לא נאמרה עדיין, אבל אני כבר הסתובבתי ושאלתי:
'כן?'
השער הפתוח נהדף ללא קול, וצל חלף שם. זקוף ומהיר ודק וארוך
הוא יצא אלי ובא אלי וצנח לרגלי, למטה למטה, על המדרכה האפורה
והלוהטת, נפער אלי חיוך של דוברמן.
איזה שקט. כמה לאט קרה הכל, כמה מהר קרה הכל. כמה מהר ברחתי
משם. הרגליים שלי בחרו בי. הרחוב היה שקט כל כך.
איזר נשאר שם.
'קאקר קטן עם תחת אדום.' היא תמיד מביטה בי. הקול שלה מיובל
ומעובה מסיגריות."
"איזי." הפה של אירית היה יבש.
נתתי לה קצת לשתות.
"איזי, תלך למשרד הפנים?"
"אלך."
אני הולך.
שמי המשומש נגרס, ושם חדש נולד.
אני יוצא לאור בין הבתים האפורים ומדרכות הצהריים האפורות,
המתוחות, שהבל שקוף מבעבע מעליהן.
אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. אני יוצא לאור השמש
ונגנב, אני הולך באור ולבי רחב, ואושר כתפיים מנתר אלי ומיד
מנתר הלאה.
אושר הכתפיים אינו מספיק לעטוף את כולך, ורק כתפיך נעטפות בו,
וכבר הוא נעמד עליהן על בהונותיו, עוד מעט יזנק הלאה. עוד מעט
יגיע אחר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.