"טוב עכשיו תור נוגה."
"אין לי מה להגיד."
"כן תגידי, אחר כך תבכי שלא נתנו לך הזדמנות. את קוטרית, את
יודעת את זה?"
"או קיי. או קיי. לא גמרתי להכין שיעורים. בסדר? בסדר?"


נוגה מגרדת חזק מאחורי האוזן:
יש לי שם אדמומית
שלא עברה שלושה חורפים
למרות שנמרחה בחלב-הרדופים
אופס ברח לי חרוז.


"נוגה, את לא רצינית."
"אבל עשיתי כמעט הכול, המורה. רק בשאלה האחרונה התקשיתי
נורא."
"גם אני מתקשה נורא. קסם-מהפך הצלחת לעשות?"
"בקלות. מרחתי חלב-הרדופים ממותק בדבש-צרעות כמעט על כל מה
שזז. הפכתי את המקדחה הרועדת מזוקן של אבא שלי לבלק-אנד-דקר
רוטטת, הבאתי לאמא שלי פייס-ליפט בחינם, הפנים שלה התרוממו
והיא לא ידעה מאיפה זה נפל עליה, ולעצמי אופני הרים."
"הרים?"
"הרים. והיה המישור לעקוב."


אלכסנדר מ. בלקין המורה צוחק. יש לו קמטים ליד האוזניים, כאילו
שהעור שלו תלוי שם. השטיח מרחף שני צול מעל הרצפה.
אפשר לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח מרחף?  
מעניין איך זה לשבת ישיבה מזרחית על שטיח מעופף בגובה שני צול.
איך הוא לא מתהפך, ולי ממש נורא קשה לשבת בישיבה מזרחית, בעיה
מולדת במפרק הירך. היה לי סד-ברזל באגן-הירכיים עד גיל
חצי-שנה... הוי, אלכסנדר מ. בלקין קורא לי עכשיו מחשבות,
מניאק. הוא מתחרמן מהסד מפשק הירכיים הזה... יש לי פטור
בשיעורי התעמלות מישיבה מזרחית. אז איך אני אשב על שטיח מעופף?

ובכלל, מה יהיה אתי. מה יצא ממני? אוטוטו סוף בצפר וכל
הבגרויות האלה, ובסוף יעשו ממני הלבלר הקטן בצבא. אני אכחיש
שאני יודעת הדפסה עיוורת. אנקר את שתי עיניי בשתי אצבעות. הנה
ככה.

"נוגה! מה את עושה? חשבתי שרק לבנות בכיתה את מוציאה את
העיניים."
"גם לבנים."


צריך להשחיל אותה כמו דגל על מוט.
מה את לוחשת? אני שומעת אותך גם כשאת שותקת.
הלבלר הקטן, אוחח, זה טוב. גם אני שומעת אותך כשאת שותקת.
אעקור לך את הלב.
את הלבלב.
את הלבלבן.

אשלח אותך ליער-עד.
אל שבעת הזקנקנים.
קטנטנים וחרמנים.
חורפים שבעה.
הרדופים לעד.


שלושה ענפי הרדוף,
עלה אחד כפוף,
שתי כותרות דטורה לבנה,
דבש-צרעות, רוש ולענה,
ועסיס-אדר בטמפרטורת החדר.


את רושמת?
קשה לי להעתיק מהלוח, המוח שלי מתמלא בענני-גיר ערפיליים
וברוח.
פשוט תעשי "פוף" והכול כחלום יעוף.


צלצול.


נוגה יוצאת מן הכיתה, אחריה ממהרות חברותיה מארבע הכיתות
המקבילות. הן ארבע, הן לומדות פיזיקה מוגברת, תיאטרון,
מתמטיקה-חמש-יחידות ותולדות-עם-ישראל, בזמן שלנוגה יש שיעור
בקסמי-מהפך. לכולן קוראים קרן.
נוגה קוראת להן "ארבע הקרנות", וכדי להבדיל ביניהן היא מכנה
אותן - נעמה, נטע, מאיה ודנה. שמות יפים. נוגה מרוצה. הן רזות,
ארוכות גפיים וגבוהות מאוד, ונוגה מרגישה כאילו היא מוקפת
בארבעה זקיפים.

"איך היה בשיעור של בלקין?" שואלת אחת הקרנות, נגיד שקוראים לה
נטע.
"כרגיל, גועל נפש של שיעור, גועל נפש של כיתה וגועל נפש של
מורה."

ארבע הקרנות מתפוצצות מצחוק.

"היה שמח?" שואלת נעמה.
"חבל על הזמן."
"התלחשויות היו?" שואלת דנה.
"ברור. הכיתה הזו היא כיתה של לוחשים. הבנות לא אוהבות אותי,
הן קן-צרעות, והבנים חבורה של גלמים. ניסו לקרוא לי מחשבות,
לרדת עלי, ואלכסנדר מ. בלקין ישב על שטיח מעופף מגוחך וניסה
להוריד לי את הבגדים עם המבט הכלבי הדביק שלו. בקיצקוץ עסקים
כרגיל."
"הראית לו איך את שולטת בחומר?" שואלת מאיה.
"הבאתי פייס ליפט לאמא שלי ובלאק-אנד-דקר..."
"אבל אלה שיעורי-בית, בשיעור עצמו עשית משהו?"

נוגה מהנהנת. כן, אלכסנדר מ. בלקין התרשם מאוד.

היא צועדת לכיתה וארבע הקרנות בעקבותיה. על הקירות דבוקים
חמישה עשר גלמים צהובים של פרפרי משי, ובחלל-הכתה מזמזמות עשר
צרעות בורקות בצהוב-ארסי.

"זה הכול בגלל שלא רצית שיעור פרטי עם האלכסנדר מ. בלקין הזה?
רק את והוא טנדו?" צוחקת מאיה.
"נכון," מחייכת נוגה "וחוץ מזה אני אוהבת חברה. תראו, כולם
בלונדיניים בכתה שלי."
היא תופסת בידיים חשופות את אחת הצרעות, שנהפכת מול עיניהן ממש
לנערה בת שבע-עשרה עם שיער בורק בצהוב-ארסי.

"מה העניינים... המממ... ענבל," אומרת נוגה "הכול טוב? את לא
יוצאת להפסקה?"

"הצרעות מהירות נורא," לוחשת קרן אחת לחברותיה הקרנות
"מהירות-המעוף שלהן היא כמעט שלושים קמ"ש, אפשר לעבור את כל
החצר ולחזור לכתה באפס-זמן." וארבע הקרנות אוחזות בבטניהן מרוב
צחוק.
הנערה צהובת-השיער מחייכת. יש משהו לגלגני-מדוייק בזווית בת
ארבעים וחמש המעלות של חיוכה.

"הלבלר הקטן." הנערה אומרת וחיוכה מתהדק ומתחדד "זה מה שתעשי
בצבא. כל כך הרבה רוח את עושה, נוגה, אבל אני יודעת מה את שווה
באמת בלי החברות הפקאצות שלך..." קולה של הנערה הולך ומצטמצם
ומזדמזם כשהיא שבה ומתכנסת אל תוך שריון הכיטין הקשיח, ומתוך
עיני החרק מרובות-העדשות עדיין מציץ המבט המתריס עד שהוא כבה
כיבוי מלא.


"אני זזה הביתה." אומרת נוגה.
"ככה?" אומרת אחת הקרנות "באמצע היום? נראה לך שהשומר ייתן לך
לצאת בלי פתק מהמזכירות?"
"היו שלום, ארבע קרנות-זווית מתוקות שלי." אומרת נוגה.
ארבע הנערות מתיישבות, כל אחת בקרן-זווית אחרת של חדר הכתה,
גוויהן הדקים והארוכים מתמזגים עם מפגשי הקירות, רגליהן
מתפשקות בתשעים מעלות וחובקות את הרצפה, ידיהן החוטיות ממסגרות
את התקרה.

נוגה יוצאת אל השער הירוק של בית הספר. אלכסנדר מ. בלקין חוסם
את דרכה בשער הירוק של בית-הספר.

"לאן את חושבת שאת הולכת, מדמואזל נוגה?"
"אהלן, המורה. שכחתי לבקש רשות. אני לא מרגישה כל כך טוב."
נוגה מעפעפת ומחייכת במתיקות ממיסת שריון פדגוגי. "נראה לי שיש
לי חום."

אלכסנדר מ. בלקין אינו צריך להניח את ידו על מצחה של נוגה או
על לחייה, אך הוא עושה זאת וגם זאת בכל זאת.
"שמעי נא, נוגה, הרי את כספר הפתוח בפני. את אשר יודעת את, אדע
גם אני וכל אשר יודעת את, ממני בא."
"המצח שלי חם, המורה?"
"אני זוכר את היום הראשון שלך בחטיבה. היית נפחדת. קשה לנערה
בת שתים-עשרה להחליט על עתידה, אבל את עשית זאת מבלי להירתע.
אל תירתעי עכשיו."
"אינני נרתעת." אמרה נוגה ועיניה נצצו.
"קסמי מהפך הם תחום קשה. הם גורמים לסערת-נפש, ולכן רק השנה
התחלתם לתרגל אותם."
"התחלתם?" נוגה מחייכת "אני תלמידתך היחידה."
עשר צרעות מזמזמות סביבם וחמישה-עשר פרפרי-משי שאך בקעו מן
הפקעת זוחלים על בגדיהם.

"נוגה," אומר אלכסנדר מ. בלקין "מעולם לא היתה לי תלמידה
כמוך." והוא נושק לגב-ידה.


בידה השנייה היא מלטפת את ראשו בכוח, מועכת אותו כלפי מטה,
מברישה באצבעותיה את פרוותו המבהיקה, והוא מקפץ סביבה כמו גור.
לשונו הורודה משתרבבת מפיו והוא מלקק את כף ידה כאחוז-שיגעון.

"די, די, בלקי, אתה כבר לא גור." היא צוחקת וזורקת לו כדור קטן
והוא רץ להשיב אותו ומביט בה בעיניו החומות, הרכות, הדביקות.
"שיחקת אותה, בלקי, היית גדול. היית ענק."
נוגה עולה על מושב האופניים. היא מעבירה הילוך, האופניים
מתחילים לטפס אל פסגות מישור החוף. בלקי רץ אחריה, אוזניו
מתנופפות ברוח.

ת.מ.ז.