אן שטיינר / לילות |
אני רואה את עיניה הכחולות, העצובות
הדמעות נקוו תדיר וזלגו על פניה הצרובות
ובסוף ימיה אחזה בידיי
ואולי בסוף היא סלחה, אינני יודעת
למרות שאני זו שחשתי את מגע גופו הקשה ולא היא
וגופה אשר בגד גם הכריע
את נצחונו של העצב, והרוח גם יחד
אבל הייתי לידה
נתתי את ידי בדם
וברגעים האחרונים
כן, אני הייתי שם
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|