על רציף הרכבת צועד צעדים כבדים, גבר בגיל העמידה. פניו
מגולפות קמטים כהים, מכנסיו שחורים. שיערו דליל אך ארוך, מתבדר
ברוח החודרת בין שלבי קיר הנבנה בכדי לחסום את שאון הרכבות
החוצות בלי עצור. תחת סוליות נעליו המגושמות מתבדרות לבנים
אדומות, חדשות אך שחוקות מרוב אבק וצעדים. נעליו בלויות,
חומות. נדודי הדרכים נקראים מבגדיו. מעילו העבה עטור כיסים
נפוחים, אף אחד מהם אינו מכיל דבר. בידו נושא מזוודה בריטית
שחורה, לא גדולה מידי. הגודל אינו מועיל לנדודים. שפתיו כחולות
מהקור, אך ניכר כי אין הדבר מעיק על סבר עיניו המחלקות ייחולי
שלום לבביים לכל דיירי הרציף.


על ספסל בפינת המזנון מתיישב אדון רזה, כובעו אחוז בידו
הימנית, בשמאלית תוכניית הזמנים. האדון מעיין בתוכנייה. את
המרווח שבין אישוניו השחורים לפיסת הנייר ממלא אף ארוך העובד
כמדחס קיטור זקן, אשר עוד מעט ישלחוהו אל בית הקברות לרצות את
ימיו האחרונים, עד אשר תכלהו בליית הטבע. מכיס חולצתו מבצבצת
מטלית לקינוח חוטם, ונידמה כי לא כובסה זה זמן רב. שמונה
כפתורים לחולצה, שבעה סגורים, אחד פרוץ, ומתוך ההפקר מבצבצת
כרס הניזונה בעיקר משתיית משקעות חריפים ואכילת מוצרי דרכים.
האדון מתמתח על צירו, מביט אל עבריו וניכר כי שומע דבר רמז
לבאות.


על הפס המפריד בין תהום המסילה לשפת הרציף בוהה אדם באופק.
אוזניו מחודדות נמשכות כמגנט אל הצפון. לפתע מניד ראשו לאחור,
מביט אל שדרת הביניים השחורים שעזב זה עתה. מזוודה בידו.
תוכנייה בכיסו. סדקי שפתיו נמתחים לשני כיוונים. ראשו מתייצב
ביו כתפיו הרחבות, עיניו מביטות אט למטה. רעש גדול נישמע. הוא
קרב! הדופק מאיץ בלב לפעום בקצב הגלגלים החורקים, המחסירים
פעימה. דלתות נפתחות. האף מקבץ אל קירבו נתחי אוויר מסונן, שמח
בחלקו. האדם מהלך בשביל הצר החוצה כפרוזדור בין נתיבי הבחירה.
האם ימין, האם שמאל? האם להמשיך לצעוד, לנדוד? עדי אן?