כל יום אני קמה באותו פיזור שער
יוצאת לרחוב
מרגישה מסומנת
לבד אני יודעת ששיגרה באה במזומן
זרם טיפשי של אנשים ממולי
מביטים בלובן קיומי
מפשיטים את תום ילדותי
משמיטים את עצם היותי
קצת מקצת
ועודף מהרבה
מדדה ומתוודה
כי אין לי מה לחפש כאן
ואין כאן מי שמוצא
ובכיס סלט של כסף
שלא מחפר על חסרוני
נעלי קשורות לרגלי
אבל לא מקלות עלי בדרכי
דרך מקוללת מלאת הארה
שמוליכה בסוף תמיד אליך
בחור יפה
שנעלם בכל פעם
ואני כאן דפוקה לפעם הבאה
ישבנך המתהלך בדמיוני
וידיך הגדולות ממעמקי זיכרוני

כמה מדינה אזרח יכול לסבול ?
הרי צריך גמישות לריקוד מחול
מה שגמיש כאן זה ההלם
פעם הוא אצלך
ואחר כך עובר לעצם
כמה שאלות אפשר כבר לשאול ?
הרי צריך טמבל שיהיה הבא בתור
שלסבול הוא יכול
ואני כבר תפוסה
עברתי את החספוס
כבר יודעת שלא צריך לרוץ
רק לשבת בצל
ללמוד את העצלות
לחכות ולחקות
להיות חיוך בלי פנים
לשכב כשכולם עומדים
לגעת בלי לדעת
לדעת בלי לגעת
ותמיד לזכור
שבסוף גם שוכחים...

וגם עכשיו כשאני כותבת
מוסיקת האדמה מנגנת באוזני
בשפה זרה לא מוכרת
מלטפת ומשקרת
ותקווה אחת קטנה
שמוסיפה קצת למשוגע
עוד יום
ועוד קצת מקום
ויורדת לך בינתיים
טובעת  בין חומותיך
מהופנטת לעיניך
שים לב איך הכל חוזר אליך
כי מה כבר נשאר
בקפה צריך גם קצת סוכר...