כל שנה בקיץ הייתי נוסעת לדודה שלי, זו שגרה ליד הים. ממתינה
בסבלנות בשמש היוקדת ל"אגד" הגדול והמרופט, מתנדנדת מצד לצד על
כביש אספלט המשובש. חולפת על פני הגשר העתיק ובדרך מספרת לעצמי
סיפורים על אבירים ומפלצות. ידעתי שאחרי עצי התמר הגדולים נראה
את הים ואחר כך נגיע. בשנה הראשונה נסעתי עם אימא, שרק הובילה
אותי ומיהרה לחזור לעבודה. אחר כך כבר הורשתי לנסוע לבד. היו
מניחים אותי בתחנה, עם המזוודה החומה, משם. ואני כבר ידעתי
למצוא את דרכי בין סבך החבילות והאנשים.

שמחתי למצוא בכל שנה מחדש את ידידי שמעבר לכביש, את נטשה
ומיכאיל. גם את עוגת השטרודל שחיכתה לי על השולחן ואפילו את
הים הסוער על גושי הבטון הכבדים, שהאזוב כבר טיפס עליהם.

הבית של הדודה עומד כולו מצוחצח ומבריק. ולמרות שאני מנערת את
כל החול מסנדלי, תמיד תמצא הדודה עוד ערמות חול קטנות המתחבאות
בקפלי המכנסיים הקצרים. ואז תאנח אנחה כבדה כזו, שבאה עמוק
מבפנים, ותרוץ מיד להביא את היעה וסמרטוט הרצפה הלח. הבית של
הדודה תמיד ישאר מבריק ומצוחצח תמיד, לא חשוב כמה חול אייבא
הביתה.

אימא שלי מזהירה אותי כל שנה ומשביעה אותי להתנהג יפה, "אצל
הדודה אפשר לאכול מהרצפה, אז תשתדלי." אבל כמה שאני משתדלת
ומקרצפת עצמי בספוג המגרד, תמיד נשארים סימנים על המגבת הלבנה
ועקבות רגלים קטנות ולחות במקלחת. והדודה, זו לא אומרת כלום.
רק מתרוצצת, מחזירה כל דבר למקומו ונאנחת. אני יודעת שבפנים
היא מדברת לעצמה ואומרת שאני לא מחונכת ושהיא לא מבינה איך
יצאתי כזו, אבל לפחות לי לא אומרת כלום, לפחות זה.

בבית הדודה שורץ דרך קבע ריח עדיין של נפטלין, זוחל החוצה בכל
פעם שפותחים את דלתות הארון. שם בתוך ארון הבגדים גם נמצאים
למשמרת כל המצעים הלבנים מגוהצים וארוזים בסרטים ורודים.
החולצות סדורות וקשורות, אפילו מטפחות האף והתחתונים מגוהצים
היטב, שלא כמו אצלנו. אבל אני חושבת שגם אצלנו נחמד, גם אם
הארונות שלו לא נודפים ריח נפטלין.

אבל תמיד יש את מיכאיל שהפך בשנה שעברה למיכאל וישנה נטשה
שהפכה כבר מזמן לנטלי, ובעצם בגללם שווה לנסוע את כל הדרך אל
הדודה. הכי כף זה ללכת איתם לאסוף צדפים בדליים קטנים, ולנחש
לאן הולכות ספינות המפרש הקטנות ולפעמים גם האוניות הכבדות.
לפעמים, כשהים נירגע ואיש לא רואה, אפשר גם להעיז לרדת לתוך
המים, לחטוף גלים, לטפס על סלעי האבן החלקלקים או לזרוק אחד על
השני אצות ים ירקרקות ודביקות. אחרי שאנחנו רצים הביתה על החול
הלוהט וצועקים, "אוי אוי חם," ומצטערים שלא לקחנו סנדלים,
אנחנו משפריצים אחד על השני בצינור המים, בזרם קר ומצמרר, אבל
החול עקשן ותמיד מתחבא במקומות חדשים.

אני חושבת שהדודה שמחה שאני באה אליה בקיץ. עובדה, תמיד מכינה
עבורי, או אומרת שמכינה במיוחד בשבילי את עוגות השטרודל והפרג,
אלה שתוכם זרוע אלפי צימוקים ולפעמים קינמון. רגל קרושה עם
הקריש המגעיל, פירה מעוך כזה שמפזרים עליו בצל מטוגן דק.
ולפעמים כשנחה עליה הרוח אפילו קנישס ממולאים בתפוחי אדמה. אך
בעיקר דואגת למלא את צנצנת האגוזים המקולפים. בתחילה הייתי
זקוקה לכסא על מנת להגיע למעלה לקצה הארון. אחר רק את השרפרף
הלבן. ואחר כך כבר שום דבר.

כי אז הגיחה ההיא לאוויר העולם, ממש לפני חופשת הקיץ. כשראיתי
אותה לראשונה בבית החולים נדהמתי. לא ככה צריכות להיראות
תינוקות, ממש לא. זו שלנו הייתה תינוקת קטנה ורודת לחיים,
קמוטת פנים וקרחת. וכשהחליטו לקרוא לה פנינה על שם שתי דודות
מתות, פסיה ונינה, כבר לא היה שווה כלום. באיזה שהוא מקום
קיוויתי שיקראו לה יעל או מיכל אבל בשום אופן לא שם גלותי כזה,
פנינה. אבל הגרועה מכל הייתה העריסה עם הכילה הורדרדה ,שסרט
וורוד מגוהץ וזקוף תקוע באמצע. העריסה שניצבה עתה בחדר שהיה
פעם שלי.

הדודה עדיין ניסתה להקדיש לי מזמנה. אפילו הציעה ללמד אותי
כיצד מכינים עוגת אגוזים. עמדתי במטבח מנסה לעקוב אחרי
ההסברים. אך כמה שהשתדלתי, ידי נשארו דביקות והבצק הפך אבן.
"את יודעת, את אף פעם לא היית ילדה מוצלחת במיוחד," מעירה
הדודה לוקחת מידי את עיסת הבצק, זורקת לפח ועומדת ללוש בעצמה
את הבצק.
"הנה, תראי לוקחים שני כוסות קמח," מלאה את הכוסות ושפכה אותם
לתוך קערה לבנה ועמוקה. "עכשיו לוקחים את הביצים, שוברים אותם
בזהירות. מפרידים בין הלבן לצהוב."

ניסיתי לתקן לה, "בין החלבון לחלמון," לא זוכרת מה הוא מה, אבל
להראות שגם אני יודעת משהו. אבל הדודה כבר בעולמות אחרים, אינה
מקשיבה. ממהרת לערבב את החומרים, חבילת מרגרינה, סוכר, קמח
אפייה וכבר הבצק מרודד חלק ונקי וגבשושים.
"הנה, את יכולה להוסיף את הצימוקים." אבל זה כבר לא נחשב.

עוד אנו ממתינים לעוגה שתעלה בתנור, מכינה הדודה לעצמה כוס קפה
כזה מהסוג הנטחן ביד. מוזגת בכוס זכוכית גדולה. אחר עומדת
וסוחטת מיץ תפוזים טרי ומוקצף לתוך כוס פלסטיק כחלחלה בשבילי.
אבל  לי אין כבר חשק לשתות את המיץ, יצאה הרוח מהמפרשים.

"תראי את פנינייה שלי," מתגאה הדודה. "ילדה כל כך שקטה. את
יודעת שאת כל הזמן בכית? מרגע שנולדת לא הפסקת לבכות." נותנת
בי מבט,  כאילו לבחון את תגובתי ומיד ממשיכה במרץ ובהתלהבות.
"כשבאתי לבקר את אימא שלך, שקלה היא האימא שלך אולי ארבעים
קילו. ואילו את כבר היית כזו שמנה. את כולה מצצת ובכל זאת כל
הזמן בכית. רק על הידיים רצית, כל הזמן."

כאילו להדגים, מתחילה פנינה בהשמעת קולות גרגור בחדר הסמוך
והדודה ממהרת להשקיטה במוצץ ורוד אף הוא. "את רואה, איזו ילדה
נוחה יש לי," מעירה הדודה ומטבלת את הביסקוויט במי הקפה
השחורים, "כמובן שלך לא הייתה מיטה כזו כמו לפנינייה שלי. את
גדלת על שולחן שרגליו הועמדו על פחיות מלאות נפט כדי למנוע בעד
הנמלים לטפס אליך."

לא כל כך ברור לי מה הדודה רוצה ממני. כאילו שיכולתי לבחור על
איזו מיטה לשכב ואם לבכות או לא. אני מנסה לדמיין לעצמי איך זה
לשכב על שולחן מטבח שרגליו טבולות בנפט, והוא מכוסה פירורי קמח
ושאריות כלים. רוצה להגיד משהו אך הדודה ממשיכה בלהגה.

"אימא שלך לא הייתה אשמה. את יודעת מלחמה."
"ואיפה היית את בזמן המלחמה?" אני מנסה לשנות נושא.
"אה, אני הייתי בלגר," עונה הדודה בגאווה. "אני המשכתי לטפל
בסבתא שלנו שכבר הייתה חולה. לא ברחתי והשארתי את הסבתא לבד,
כמו האימא שלך. לא, לא אני נשארתי כדי לטפל בסבתא."
"ולמה האימא שלי ברחה?" אני שואלת בזהירות ומפחדת מהתשובה.
"לא הייתה לה ברירה. הגרמנים התקרבו והיא ידעה שברגע שיגיעו
תילקח בין הראשונים. הייתה קומוניסטית פעילה האימא שלך, כזו
מאכרית, אז הייתה מוכרחה לברוח, היום אני כבר לא כועסת עליה."
הקמט שבין עיניה של הדודה מעמיק, כאילו להטיב לראות את המחזות
משם.

ריחות העוגה המתעוררים, מתערבלים בריח השום התלוי במטבח,
אשכולות אשכולות.
"אוי, נאנחת הדודה, איזה ילדה קשה היית. ובכלל, את יודעת שהכל
בגלל אבא שלך... אף פעם לא סיפרתי לך, אבל את עכשיו מספיק
גדולה. אני בטוחה שאת לא יודעת, אבל תני לי לספר לך. אימא בכלל
לא רצתה אותך."

אימא לא רצתה אותי? על מה היא מדברת, אימא שלי. איך היא יכולה
לדבר ככה על אימא, אני בולעת את רוקי אבל לא מגיבה. אם הייתי
יכולה ללכת מכאן עכשיו הייתי הולכת.

"...רצתה מזמן לעזוב את האבא שלך, אבל אז את הופעת ואבא שלך
כעס והבטיח לאימא שלך שאם תעשה הפלה, ילך להודיע אותה
לאנקוודה. את מבינה. רצה לשמור אותה לעצמו. והיא אימא שלך לא
הייתה לה הרבה ברירה. לא יכלה לעזוב את אבא שלך. גם היום, היא
לא מוכנה לשמוע מזה רק בגללך."
"הכל בגללי?"
"כמובן, ועכשיו היא תקועה אתו."
"ולמה... פחדה מה-אן-קה-וו-דה? אין לי מושג על מה היא מדברת
אבל אני מנסה לברר, כאילו סתם שיחה. "אני במקומה לא הייתי
מפחדת מאבא שלי. הוא בסך הכל אדם טוב."
"כן," מגחכת הדודה, "אדם טוב ורגזן. לא ראית איך גירש אותי
מהבית שלכם?" בטח, אדם נהדר. קודם אמר בואי תגורי אצלנו, עד
שתסתדרו ואחר כך פתאום זרק אותנו מהבית שלכם."

ריח העוגה כבר ממלא את כל חלל המטבח הדחוס והדודה ממהרת לבדוק
את התבנית בעזרת גפרור, "את רואה. דוקרים באמצע ואם הגפרור
יבש, סימן שהעוגה מוכנה. רוצה לנסות?"