כשיבוא המשיח עכשיו!
ישוב אבי מן הרקב.


כשמת, רצתה שיאהב אותה.
זכרה שפעם כשהיתה קטנה,  אולי בת תשע, אמר לה : "את יודעת
שאותך אני אוהב יותר."
רצתה שיאמר לה שוב.
ידעה שהוא שונא את גופה הרופס וחדלה להזינו.
הכל כדי שיאהב אותה. גמעה את רחובות העיר.
לא ידעה אז שקוראים לזה פעילות גופנית.
הוא שרגליו עתידות היו למות, ושאותו, כך אמר, אהב פחות, נסע
למחצית השנה לאירופה. אז קראו לזה חילופי סטודנטים.
והיא נשארה עם אמה.
היא לא זכרה אם כל זה היה לפני או אחרי מחלתה.
היא רק זכרה שלא יכלה לאכול.
היום אולי היו אומרים : "חולה. צריכה טיפול.בדרך לאנורקסיה."

במלאת שלושים לחדירת המוגלה מן האוזן לגוף, הראה המשקל פיחות.
וחודשיים אחר כך המשיך הפיחות לזחול,  במהירות.
וכששב מאירופה וירד בכבש האונייה, (שביל שכבשו רגליו לפני
מותן), שאל את אימו,  אימה,
ו"איפה היא, הילדה"?
וזאת שאל משום שלא הכירה.
שמחה על שלא הכירה על שום רזונה וידעה שאביה יאהב אותה,
עכשיו, בלי שום תנאים, כמו שתמיד ביקש ממנה והיא שהיתה ילדה
רעה ועיקשת, סירבה לרצותו.
רק קילוגרמים הפרידו בינה לבין אהבתו. רק קילוגרמים.

בלילות שלאחר מכן רצתה לתלוש את המודעה מעל הגדר. הסנדלים עלו
מן הכלום שלמטה, מן הבית הגדול אל הכביש, כשראתה משהו מודבק על
הגדר.
זו היתה המודעה.
לא סיפרו לה.
לא סיפרו לה שאביה נסתלק לו עם הווסט האפור שכל כך אהבה ועם
ידיו המכות כדי שלא תבכה.
לא אמרו לה.
הם הלכו.
ולא ידעה שהלכו ללוותו.
היתה תומהת כיצד הלך ללוות את המת ברגליו המתות עד שנזכרה שפעם
היו חיים ברגליו כמו שומן גופה שנעלם וחזר אליה עם הסתלקות
המגינה הגדולה.

בלילות היא עדיין תולשת את המודעה מן הגדר.
אז לא היו מספרים. רק לגדולים.
אבל כבר היתה בת מצווה, ואביה קנה לה שמלת תחרה לבנה שנקרעה
כשנתפסה בקצה הכיסא בסרט אליו הלכו, בקולנוע מוריה.

בלילות היא עדיין זוכרת.

היא שומעת את רגליו בבית הגדול.
היא מריחה את אביה עולה במדרגות.
היא רואה את ההתנצלות הקיומית של אימה.
היא לופתת, לוטפת אותם.
כעת היא מבינה שהיא האם של כולם.
היא מבינה שהם צריכים אותה, עכשיו, בלי תנאים.
כעת שהם ורגליו כבר מתים.

והיא כותבת:

"כשיבוא המשיח עכשיו,
ישובו אבי
ורגליו של אחי,
ואולי אף אימי, מן הרקב.

כשיבוא המשיח, עכשיו!"