אני מהאנשים האלו שאומרים עליהם שהם חושבים על הכל, זה גם מה
שאני חשבתי.....
אני שונא את אבא שלי, אבל ממש ממש שונא, שלא תבינו לא נכון זה
לא שהוא התעלל בי מינית או משהו כזה, אני שונא אותו כאדם,
שתבינו אבא שלי הוא מהאנשים האלו - שטחיים, גסים ובכלליות
מגעילים - האנשים שבלי קשר להיותם אבא שלי אני שונא.
אז החלטתי להפטר ממנו וכשאני אומר להפטר לזה בדיוק אני מתכוון,
רצחתי אותו,
תכננתי את הכל לפרטי פרטים איפה, מתי, איך וכמובן למה, חיכיתי
לרגע שבו אבא שלי יהיה מגעיל ונוראי אל אמא שלי כמו תמיד ושכל
השכנים ישמעו את הריב שלהם ואז - שהיא תישן בסלון והוא במיטה -
אני מתגנב לחדר השינה עם הסכין האהובה עליו (הוא שף) מצמיד
אותה לצווארו ומחכה שמגע הפלדה הקרה יעיר אותו - לא הורגים אדם
בשנתו - אז שהוא פותח את עייניו הוא רואה אותי גוחן מעליו -
קולט את הנצנוץ המרושע בעיניי השחורות ואת שיני חשופות בחיוך
מעוות ומרושע - ואז אני מושך אותה לאט, מרגיש את העור נקרע ואת
הורידים נכנעים בקלות לחדות של הסכין - אותה סכין שהוא קנה
בהתלהבות מאיך שהיא חתכה את הדג בפרסומת ומההבטחה שהיא לעולם
לא תכהה - ואז מנקה את הסכין בטישו זול - הסוג היחיד שהוא קונה
מכל דבר, הזול - צופה בו טובע בדמו שלו, מלבין כשכל הדם עוזב
את גופו, ואיתו, חייו, והוא מסתכל עלי באימה, באי אמון, כאילו
הוא לא יודע, לא מבין, למה?...
הוא עדיין מסתכל עליי אני בספק שהוא עוד חי אבל זה לא ממש משנה
אני ממשיך בשלי אני חותך את עצמי בידיים במהירות בלי לכוון ואז
יוצר עוד חתך יותר עמוק וכואב בכתף, אני מורח את הדם שלי על
החולצה שלו ועל הידיים שלו שכבר דיי מוכתמות מדמו שלו - טפשי
איך אנשים שחותכים להם את הצוואר מחזיקים את הפצע כאילו זה
יעזור, מגוחך, הם הרי כבר יודעים טוב מאוד שהם מתים - אני עוצר
לרגע מסתכל מסביב, שכחתי משהו? החדר, מסודר מדי, אני הופך את
הסדינים מכתים אותם בדם שלי, דוחף את אבא שלי מהמיטה באדישות,
דואג למרוח קצת דם על הקירות ועל הרצפה, אין טעם להוסיף חתכים
על אבא שלי כל פתלוג אדיוט יכול לדעת שהפצעים נעשו לאחר שהוא
כבר מת. הכתף ממש מציקה לי והדימום המאסיבי גורם לי לסחרחורות,
לא נורא, אני אדם גדול, ובכל מקרה זה צריך להראות כאילו עשיתי
מאמץ אחרי שנחתכתי, אני עוצר מסתכל סביבי בגאווה, אני מרגיש
שזה מושלם ואז בתיאום מושלם אמא שלי נכנסת לחדר ומוצאת אותי
עומד מתנשף בעוויית כאב מעל הגופה שלו הסכין המדממת מחליקה לי
מהיד ואני נופל על ברכיי, כמו בסרטים.
במשפט אני מספר איך נמאס לי מאיך שהוא מתנהג אלי ואל אמא שלי
ואיך אני נכנס לחדר להתעמת איתו אחת ולתמיד כי נמאס, ואז אחרי
שאני מסיים נאום ארוך בזה שהוא חייב לעוף ועכשיו הוא מוציא את
הסכין שלו מהארון ומתנפל עלי בצעקות של "מי אתה חושב שאתה",
"אני אבא שלך", "כפוי טובה!" אני מנסה להתגונן ואז הוא מצליח
לשלוח את היד שלו וחותך אותי בכתך ואז כמו בתוך חלום אני רואה
את עצמי מוציא את הסכין מהיד שלו ובתנועה מכוונת היטב אחת משסף
לו את הגרון כמו שלמדתי באומנות הלחימה שאני לומד כבר כמה שנים
- הגיעה הזמן שיצא לי מזה איזושהיא תועלת - כשאני מסיים אני
פורץ בבכי - למדתי לבכות בלי סיבה כמה חודשים לפני זה - וכמה
מהמושבעים שולפים ממחתות כשאני מתאר בין יבבה ליבבה איך הוא
היה מתעלל בי, איך הוא היה חוזר הביתה שיכור מרביץ ומקלל את
כולם, מספר על הדרך האכזרית שבה הוא קילל את חברה שלי ומתי
שבאה, בהה בחזה ובתחת שלה - שדרך הגב ממש יפים - איך הוא היה
קורא לי הומו מתרומם רק כי לא עמדתי בצפיות שלו ממה שגבר אמור
להיות, שחקן כדורגל ששומע מוזיקה מזרחית, אני עושה את עצמי
מוכנע ע"י הדמעות והשמש בא ומושיב אותי במקומי אני שומע כמה
מהמושבעים פולטים יבבה - בעיקר הנשים - אמי שמעידה אחרי מגבה
את הסיפור שלי - אני גאה בה על איך שהיא מרחיבה כל פרט ומעצימה
את האפקט הכללי - בסופו של דבר משחררים אותי על הגנה עצמית,
בבית אני יושב מרוצה מעצמי בחיוך מסופק יודע שהוא לא יחזור
הבייתה הוא לא יבוא לשגע אותי עם השטויות שלו בלי הרצאות
מטומטמות אני שם מוזיקה במערכת החדשה שקניתי בכספי הביטוח
וצוחק צחוק משוגע חופשי כי אני יכול, הוא לא יבוא ויגיד לי
להנמיך מהחרא הזה ולסתום את הפה... מושלם פשוט מושלם.... חוץ
מפרט אחד... דבר אחד שחסר לי כדי שזה יהיה הרצח המושלם...
אומץ... אז אתם יודעים מה... מסתבר שאני לא חושב על הכל. |
