אנחנו יושבים על ספסל,
הראש שלך על הברכיים שלי,
ואת אומרת שהעולם יותר יפה ככה,
עקום.
ואת רואה את כולם,
ואת רואה דרכם,
וכולם נראים לך יותר טוב ככה,
עקום.

והזווית שלך תמיד אחרת מהזווית שלי.
והעולם שלך תמיד יותר יפה.
ככה, עקום.

את לא מבינה אנשים,
איך זה שהם לא מבינים אותך?
איך אני לא מבין?
הרי זה הכל באיך שמסתכלים.
אני מוריד את הראש,
מסתכל על העולם מהזווית שלך,
והוא באמת יותר יפה ככה,
עקום.

אבל אני ישר מידי כדי להיות עקום.
אני לא מספיק גמיש.
והזווית שלך תמיד אחרת מהזווית שלי
והעולם שלך תמיד יותר יפה.
ככה, עקום.

ורק לשניה הייתי שם אתך,
בעולם הזה שהוא רק שלך,
העולם שבו הכל ככה,
עקום.
אבל אני לא יכול להישאר שם,
שנינו קמים והולכים,
בכיוונים הפוכים,
בעולם עקום.