בהתחלה חשבתי שאולי זה השעון המעורר אבל מהר הבנתי שזה הרעש
שעושה אמבולנס. פתחתי את העיניים וראיתי כוכבים. כאב לי הראש
וכאב לי בחזה. כמו שרחל דוחפת לי אצבע בין הצלעות אבל מלא יותר
כואב. את הידיים והרגליים לא הרגשתי בכלל. ניסיתי להיזכר איפה
אני. זכרתי שנסענו הביתה מהדודה יהודית ושרציתי לישון, כי כבר
היה מאוחר, אז אמא הסכימה להוריד לי את החגורה ולשכב על המושב
האחורי. אני זוכר ששמעתי רעש כזה כמו סרטים של המרדפי-מכוניות
ואחרי זה אני כבר לא זוכר כלום.
התחלתי לחשוב שאולי הייתה לנו תאונה כמו האוטו שראינו שלשום,
שהיה על הגב בצד של הכביש. רציתי את אימא. פתחתי את הפה כדי
לקרוא לה אבל פתאום נורא כאב לי בחזה ולא יכולתי לצעוק. היה לי
טעם של דם בפה והרגשתי עם הלשון, שהשן שהתנדנדה לי חסרה. אבא
אמר שכשהיא תיפול, הוא ייתן לי עשר שקל אם אני ייתן לו אותה.
פחדתי שבלעתי אותה. התחלתי לבכות.
פתאום ראיתי את האורות האדומים של האמבולנס. רציתי לקום ולמצוא
את אימא אבל הרגליים שלי לא הסכימו לזוז. שמעתי מים. אני חושב
ששכבתי בתוך שלולית אבל לא הרגשתי את המים. רציתי לצעוק שמישהו
יבוא ויעזור לי לקום אבל שוב כאב לי בחזה. שמעתי כל מני אנשים
מדברים איפשהו, רחוק ממני. הם נשמעו מפחיד כי הם צעקו אחד לשני
כל מני דברים והיה עוד כל מני רעשים. פחדתי שקרה משהו לאימא
שלי.התחלתי שוב פעם לבכות.
ואז שמעתי את האמבולנס נוסע. חשבתי שזה מוזר שלא נסעתי
באמבולנס כי יש לי דם בפה והכול וגם אולי נשברו לי הרגליים
והידיים או משהו שאני לא מצליח להזיז אותן ופתאום חשבתי שאולי
בכלל הם לא יודעים שאני כאן, כי שכבתי שם כבר די מלא זמן ואף
אחד לא בא ושאל אותי איך אני מרגיש או סיפר לי מה קרה לאימא
שלי. שכבתי שם די הרבה והראש כבר נורא כאב לי.
אני חושב שנרדמתי כי פתאום שמתי לב שאני לא שומע יותר אנשים.
היה רק רעש של מכוניות שנוסעות בכביש. התחלתי לחשוב ששכחו
אותי. אולי אפילו בכוונה. אולי אני דווקא נראה בריא, אז הם
חשבו שאני יכול ללכת הביתה לבד. אבל זה לא נכון כי אני בכלל לא
יכול לקום ואפילו לצעוק אני לא יכול. פחדתי שאולי הם חשבו שאני
מת, ואז אין בשביל מה לקחת אותי. אני לא יודע איך מרגישים
שמתים, ופחדתי שאולי אני בעצם מת ואני לא יודע את זה. התחלתי
לבכות שוב.
אני זוכר שהרגשתי את השמש עולה ומחממת את הפנים שלי, ואני חושב
שראיתי מישהו מתכופף ומרים אותי, אבל אני לא בטוח, כי זה היה
בתוך חלום.