אתה יודע מה, יקירי? אתה צודק. טוב לך? אתה צודק! אני שברירית
מדי ולוקחת הכל ללב ובוכה כמו ילדה קטנה ובורחת ומתעלמת כשקשה
לי.
אני נורא צרת אופקים ומקובעת על הדברים שלי והדרכים שלי ולא
מוכנה לשמוע שום דבר אחר. יודע למה? כי זה הדבר היחידי שיציב
לי בחיים. אני אמנם יודעת שהדברים שאני עושה או איך שאני עושה
אותם הם לא הדרך הכי מהירה או יעילה, אבל זה עובד וזה מה שיציב
אצלי, ונכון לעכשיו אני פשוט צריכה לדעת שאני יכולה לעשות משהו
נכון, אבל אפילו להינות מהספק הזה אני לא יכולה.
רציתי לחכות לעשות את זה כשהכל יהיה  מושלם, אבל עכשיו אני
באמת שלא רואה מה הטעם בלחכות. אתה לא אוהב אותי מספיק כדי
להבין ואני לא אוהבת את החיים מספיק כדי לרצות לחיות, אז למה?
יש לי דחף עז לחתוך מהכל ואת הכל ואפילו פותחן שימורים מסכן
אני לא מוצאת בדירה המצחינה הזאת. היא יותר בטיחותית מחדרי
ילדים ואני מרגישה כמו ילדה בת 90, מסתכלת על כל מה שעברה
בחייה ומתקפלת לגוש כאב קטן, מחזיקה את הברכיים צמודות לגוף
ואת עצמי מלבכות ואת דאמ-דאם, כי אין לי אפאחד אחר להחזיק לו
את היד. אין לי אף אחד.
קשה לי לומר שאני טועה כי זה אומר להודות שלורי צדקה, ואני לא
מסוגלת. אבל זה נכון. היא צדקה. היא תמיד אמרה שאני כישלון,
שלא אגיע לשום דבר בחיים שלי ושאני תמיד טועה. היא אמרה שאני
בזבוז ומטומטמת ובחיים לא אהיה יותר מסתם זונה. היא אמרה והיא
ידעה והיא צדקה.
כן, יקירי, אני נכנסת לרחמים עצמיים מהסיבה הפשוטה שכיף לי
ואין לי שום דבר אחר להיכנס אלייו ואין מי שיוציא אותי מזה. אז
אני שוקעת וכיף לי. אני מתפלשת ברפש וזוהמה שלי שאני רגילה
אליה ועוטפת את עצמי ברחמים עצמיים ובוכה ובורחת כי כיף לי
ואני לא מכירה שום דבר אחר. רואה כמה אני צרת אופקים?
יושבת פה וחושבת כמה היית נגעל ממני עכשיו. מהחולי ומהרחמים.
מתלבטת אם באמת יש טעם להתאבד ולהתאמץ בכלל למצוא משהו חד, או
אולי אם אני אשקע מספיק בזה, זה ייקח אותי מעצמו והפעם הבאה
שפניי יפגשו עם אוויר יהיה כשאצוף חזרה למעלה.
אבל כל זה לא משנה עכשיו.
כי אני שוקעת יותר ויותר.
וכיף לי.