טענתי את האקדח ויצאתי לחפש את בני השמן. הנקמה בערה בתוכי,
אני לא פושע ובטח שלא רוצח, אבל הוא חייב לשלם על מה שעשה. בכל
מקרה הבטחתי לסיגל לנקום את מותו של אהובה וחברי הטוב ביותר,
ניר.
מאז שאני זוכר את עצמי, ניר ואני היינו חברים. שנינו היינו
באותו הגן, גן החורשה, על שם החורשה שלידו. (זה תמיד נראה לי
מוזר לקרוא לגן על שם חורשה, שאין לה שם בעצמה.)
ניר וסיגל היו שכנים. הוא סיפר לי, שהיה מציץ כל בוקר דרך
העינית שבדלת, מחכה שתלך לגן ואז יוצא ומלווה אותה. אחרי שבוע
הם כבר היו חברים. הוא אהב אותה מאוד ואפילו נתן לה טבעת,
שהוציא מהמכונה עם התוכי.
ניר ואני היינו בעיצומה של מלחמת שליטה נגד כנופייתם של איציק
"נזלת" ובני השמן. פעם היינו כולנו באותה כנופיה, עד שיום אחד
איציק ובני החליטו, שהם מקימים כנופיה משלהם והתחילו לפעול
עצמאית. חדר המשחקים נשאר בשליטתנו וארגז החול עבר לשליטתם של
בני ואיציק. לניר ולי לא היתה שום בעיה עם כל הסיפור, אבל הם
התחילו להיות תוקפניים וללכלך עלינו ליד כולם, אפילו על סיגל
ליכלכו. לא היתה ברירה אלא להחזיר להם, לא היה קשה לקרוא להם
בשמות, אחד שמן ואחד שמסתובב עם נזלת תלויה לו מהאף. מכאן המצב
רק הידרדר. הם החלו לתקוף באלימות, זרקו עלינו חול והשפריצו
מים. ניסינו להתאפק, עד שיום אחד דפקתי לאיציק דלי בראש. כל
שגרת יומנו היתה לתכנן מתקפות, לכבוש מתקנים כמו הנדנדות
והמגלשות ולהלחם על הדשא.
יום אחד, כשיצאנו להפסקה לאחר שעת ריכוז עם הגננת, ישבנו על
הנדנדות ועישנו ג'וינט, לא היה לנו כוח לכלום. בני הופיע מולנו
לבד, חשבנו שהוא בטח בא רק לדבר ולפני שהבנו מה קורה הוא שלף
אקדח, ירה לניר כדור בלב וברח. ניר מת לי בידיים.
ברחתי לפני שהמשטרה הגיעה, רצתי לסיגל, לספר לה מה קרה. סיגל
בכתה וצרחה שהיא הולכת להרוג את בני בעצמה. ניסיתי להרגיע אותה
והבטחתי לה שאנקום בשביל שנינו.
בחקירה המשטרתית לא הודתי בכלום. כשהראו לי תמונה של בני עם
שני כדורי 9 מ"מ במוח, התאפקתי לא לחייך. לא היה להם עליי
כלום, זרקתי את האקדח ולא השארתי שום עקבות. חוץ מזה אני בן 6,
מה הם יכולים לעשות לי?
היום סיגל קפצה עליי, איך שנכנסתי הביתה ואמרה לי שהיא בהריון.
ידענו איך נקרא לבן שלנו כבר בגיל 6.