כמה מאיים זה כשנותנים לך מחברת שורות ריקה בשביל שתמלא. דווקא
אז נעלמת לך המוזה. תודה, מרפי. מה שהם לא מבינים זה כשיש לך
מחברת ריקה, זה רק מגביר את הריקנות והפיכסה בפנים. כמו עכשיו.

בחיי שאין לי כח לדבר על זה. גם לא לכתוב.
יושבת כאן, חסרת חיים לחלוטין. לשאוף. לנשוף. לשאוף. לשאוף.
בכבדות שכזו, כי קשה. אבל זה בערך כל מה שאני יכולה לעשות.
מתקפלת מרוב כאבים. בבטן, כלומר. אני מרגישה אותו. הוא חי
ובועט והורג אותי מבפנים כמו תפוח רקוב. אם לורי היתה פה היא
היתה אומרת שאולי אני בהריון. אם היא היתה מדברת עם עומר, הוא
גם היה שואל אותי אם אני בהריון. הם לא מבינים. אף אחד לא.
אהההה!!!
לשאוף--לנשוף--לשאוף--לנשוף. אוקיי, זה ממש מתחיל להיות קשה.
אני שמה יד על הבטן ומרגישה דופק חזק ומופרז במהירותו, אבל
סדיר- שזה יותר ממה שאני יכולה לומר על הדופק שלי כשאני מניחה
יד על החזה.
זה כבר לא הוא. זה הם. והם מתרבים, אני מרגישה את זה. הם
בועטים כל כך חזק כי הם מנסים לפרוץ החוצה. די. בבקשה, די...
הם לא מפסיקים. אנשים באוטובוס מסתכלים עלי מוזר. בטוחים שעוד
שניה אני אתחנן לאמבולנס בשביל התוספתן או תינוק או מה שהם לא
חושבים שזה. גם הם לא מבינים. עיניים קרות וריקות נוחתות עלי
ואני איני עושה דבר מלבד להתרכז בכאב. די. לא לחשוב על זה. רק
לשאוף. לנשוף. לשאוף. לנשוף...
אנחנו עוצרים ברמזור ולפתע כל האור והאוויר משתנים. אני מרגישה
פתאום שלא נשאר לי תא אחד של שפיות בגוף. למה הם מסתכלים עלי
ככה?! אני שונאת כשמסתכלים עלי ככה! אולי הם יודעים?... הייתכן
כי הם רואים ישר דרכי? הם גם רואים אותם מנסים לפרוץ
החוצה?...
אני שומרת את הידיים שלי צמודות לגוף. אני לא מעיזה לגעת בדבר
מהפחד שזה יתמוסס או יישבר, כמו כל שאר הדברים שנגעתי בהם
בחיי. אני נושכת את השפה ומנסה לשאוף. לנ-שוף. אלהים, זה כבר
נהייה בלתי אפשרי. לש--אוף. ל--נ--שוף.
סוף סוך הגעתי הביתה וישר הורדתי בגדים לוחצים, מה שהשאיר אותי
רק עם גופיה ותחתונים. זה לא עוזר. אני שמה יד על הבטן רק כדי
לוודא שאני לא הוזה את כל זה, ומרגישה את התנועות והבעיטות
שלהם. אני מתחננת מהם שיפסיקו, אך בקושי יכולה לזוז מספיק
להגות את המילים והם מנצלים  את זה ומתחזקים מזה.
אני בוכה.
אני כבר לא יכולה לסבול את זה יותר, אז אני תופסת את הסכין
פרפר שלי ועושה חור שהם יוכלו לצאת כבר ולהניח לי בשקט. הם לא
יוצאים.. אולי הם לא מצאו את החור הזה?.. אני עושה עוד חור בצד
השני, ומיד לאחר מכן מגיעים חור שלישי, רביעי וחמישי. כל החיים
שלי לא רצו לפני. רק האנשים שאהבתי, שבמהרה- תמונתם החלו
להתעמעם ולהתעוות לטשטוש מוחלט. החור השישי והשביעי כבר היו
ממש מיותרים, אך עדיין שם. נפלתי לרצפה והסכין נפלה מידי.
ניסיתי רק לשאוף... לנשוף... לש... אוף...
שיט. כן הזיתי.
ניצחתם.