באישון הליל
שוכב
מוטל
כנגד האויר הדומם, שאינו אומר שום דבר.
אני
כנגד
קופסת המתכת
כנגד העשן השקט
כנגד העיר
כנגד,
ועם.
אוהב,
להסחף,
אל תוך החוויה.
עוצר,
לדקה,
להרגע.
ואני שוכב, מוטל
כנגד העיר הדוממת,
אך גם איתה,
כן, גם איתך אני,
תל אביב.
ואת יפה,
שוכבת במיטה המעט צרה,
בדירתי המעט ישנה,
יצור קסום וטבעי,
זורם יחדיו עם המכניקה
האורבנית
של חוסר השקט
הכל כך שקט הזה.
ושוב, שוכב לי כנגד העיר.
ועכשיו לא שקט.
ועכשיו, עקרו את אחרון העצים שהיה,
היה יפה כמוך,
מגונן ומצל
מלטף
ומגן.
ועכשיו,
שוב שקט.
שקט, בתוך העשן.
עשן עשן
עשן,
מתעשן בשחירותו
אל תוך הלילה
המפיל ומעמיס
את הכל.
|
