טיפות הגשם טפטפו על גג הרעפים בחדר העריכה.
השעה הייתה שעת אחר צהריים,
יום סגרירי ולא נעים במיוחד לילד שאיבד את כל מה שהיה לו
בעבר.
סופת רעמים אחת הגיעה והשחיזה את עולמו בינה בינה.
הוא היה שם - מאותגר מיימדית, נמוך קומה, צפוף בתוך תוכו,
כמתנחל אלמוני שאבדו תקוותיו.
ניסה לדבר, לצייץ, להשיב קול - אך איש לא הקשיב,
לא לו ולא לצווחותיו החוזרות שהיו כקולות ציפורים מתות השרויות
על הכביש.
נהג בין הדמיונות השונים,
פיתח חזיונות וידע כי העולם מסרב לו פנים בשל הסרבנות שלו.
אך הנשמה המנומשת שלו הצילה אותו,
היא ידעה בדיוק להוציא את הכלי כשצריך - הוא ניגש לארון.
פתח את המגרה עם סכין שנתנה לו אמו והוציא את הסקסופון משם.
החל מנגן, מחריש אוזניים.
יורדי הבית רעדו, אשתו עגנה בים, ואילו הוא מנגן כאילו לא קיים
העולם.
שרק ושרק, פיצץ ופיצץ אך קולו לא נשמע.
קולו של נבוט, של עץ דולב, הפך בין רגע לצפצוף סקסופון,
מת.




מאת ב. תום