הבוקר, כשעלתה השמש לשמיים, העירה את השכול,
ובמהירות נעלמה היא והפכה לחושך המאיר את המת.
הדמעות נעצרו כבר מלכת, אינן יכולות עוד לבכות,
אבל בפנים הלב מוצף בכאב, באהבה , בתשישות, בתדהמה.

הוא כבר לא יחזור, אז מה זה בעצם משנה.
עדיף לו ככה אומרים, פחות סבל. זה היה צריך לקרות קודם...
נו באמת, האדישות הזאת שמנסה לכסות את מה שאי אפשר.
והכאב הזה, כן, זה שאין לו מסתור, שאין מי שיחפה עליו.

הלילה כשתשקע השמש, ותיגע בשפת הים האין סופי,
שאוגר בתוכו חיים.
השתקפותו תעלה על הרקע הכחול, ותיפרד רשמית מן העולם.
יגיד הוא תודה על הזמן שהיה , ויביט בבוז למי שקטף אותו בשיא
פריחתו.

ובינתיים למטה, החיים ימשיכו כי אין ברירה,
וכעבור שנה תיאמר אותה אמרה על המצבה:

                            "יהיה זכרו ברוך"